tag:blogger.com,1999:blog-88377029010362405882024-03-21T12:21:22.691-07:00משפחת נירנועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.comBlogger10125tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-29411457468123881542009-05-01T02:30:00.000-07:002009-05-21T00:47:53.013-07:00סבתי אילה ניר<iframe marginwidth="0" marginheight="0" src="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&ie=UTF8&msa=0&msid=101409658407635242972.000465e181766e8f101eb&ll=47.040182,21.796875&spn=41.985409,74.707031&z=3&output=embed" frameborder="0" width="425" scrolling="no" height="350"></iframe><br /><small>View <a style="COLOR: #0000ff; TEXT-ALIGN: left" href="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&ie=UTF8&msa=0&msid=101409658407635242972.000465e181766e8f101eb&ll=47.040182,21.796875&spn=41.985409,74.707031&z=3&source=embed">מסלול חיי סבתא אילה</a> in a larger map</small><br /><br /><span style="color:#000066;">סבתא אילה<br /></span>סבתא אילה נולדה בשנת 1935, ב-26.11 בעיר בשטרסבורג שבצרפת. מקור השם אילה הוא תרגום שמה המקורי ג'יזל מצרפתית . כאשר עלתה סבתא לארץ בשנת 1954 עברתה את שמה לאילה. (השם ג'יזל דומה לגזל= אילה בעברית). שם משפחתה בנעוריה היה בלום( בלום= פריחה בשפה הצרפתית). במסמך זה סבתא מספרת את סיפורה:<br /><span style="color:#000066;"></span><br /><span style="color:#000066;">השנים שלפני המלחמה</span><br />מהשנים שלפני המלחמה זכורים לי רק פרטים מעטים, היינו ארבעה ילדים: ברנרד (Bernard), הבכור, קלמן Kalman)), הצעיר ממנו בארבעה עשר חודשים, רבקה ((Rebecca שקראנו לה Becki)) הצעירה מקלמן בחמישה עשר חודשים ואני, הקטנה במשפחה ג'יזל (Gisele), צעירה מרבקה בשלוש וחצי שנים. אמי זופי (Zofi) הייתה אישה נאה מאוד, אם כי שמנה למדי (כפי שאני זוכרת אותה), היא היתה עקרת בית ועסקה בעיקר בטיפול היומיומי בנו ובחינוך שלנו. אמי היתה אמא רכה ואוהבת , שקטה ומופנמת מאד. אבי חיים (Haim) היה זה שניהל את משק הבית, והוא אשר ערך קניות בשוק בדרכו הביתה מהעבודה. זכורים לי במיוחד הערבים בהם היה מביא מן השוק סל גדול של תותים אדומים ואמא היתה מכינה מהם מחית של תותים עם שמנת חמוצה וסוכר. הכל נהנו פרט לברנרד שלא יכול היה לטעום מן התותים כי אלה גרמו לו לתגובה אלרגית קשה. אבא חיים היה סוחר בדברים משומשים, סתם חפצים של יום- יום: חפצי בית ורהיטים. ככל הנראה התפרנס לא רע מעיסוק זה, <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjE95tlAECmd8lQOlgJMWbJkAi55EBodiQ_c8duvOFP0OzHz6mZorbdIIN4uEWSTr3BY7lv33gsiRaFzwh5Bxqwi6UlASDv-iQvZYX7sB8z8toKP-wf3PktlX_822FrQnuDsYtxkHfL00gf/s1600-h/IMG_0012.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326862475090232194" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 238px; CURSOR: hand; HEIGHT: 169px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjE95tlAECmd8lQOlgJMWbJkAi55EBodiQ_c8duvOFP0OzHz6mZorbdIIN4uEWSTr3BY7lv33gsiRaFzwh5Bxqwi6UlASDv-iQvZYX7sB8z8toKP-wf3PktlX_822FrQnuDsYtxkHfL00gf/s320/IMG_0012.jpg" border="0" /></a>שהרי גרנו באחד הרובעים המכובדים יותר של שטרסבורג (הקונסול של צ'כוסלובקיה גר מרחק כמה בתים מאיתנו). הדירה כללה חמישה חדרים, עם הסקה מרכזית וחדר אמבטיה - דבר נדיר בצרפת של אותם הימים. לרשותה של אמא עמדה בחורה ליום שלם (au pair) אשר טיפלה בנו הילדים ועזרה בעבודות השוטפות. אישה נוספת באה פעם בשבוע לעבודות כביסה וניקוי רצפות. למרות מצבנו הכלכלי הטוב אני מתקשה להיזכר בחפצים בבית אשר ניתן להגדירם כמותרות. הדברים יקרי -הערך היחידים שאני זוכרת היו כאלה שקשורים לחגים: מערכות אוכל יפות, כוסות בדולח, סכו"ם מכסף מלא וכמובן פמוטי כסף המצויים בכל בית יהודי. לבשנו בגדים מכובדים ואיכותיים אך לא היו לנו הרבה צעצועים ואביזרים למשחקים בחוץ. כיהודים מחונכים מבית טוב היה עלינו להיבדל מהגויים ולא להידמות להם ולשחק ולהתרוצץ כמוהם ברחובות. אהבנו את האווירה בבית, האוכל היה טעים מאוד והחגים היו מלאי שמחה. נהנינו במיוחד מהאמבטיות של יום שישי. אהבנו לשכשך בתוך המים החמים ובחורף הקר אבא היה מרים אותנו מתוך האמבטיה ומושיב אותנו על גבי הרדיאטור החם, עטופים במגבות גדולות. מבחינה חברתית היינו ילדים מבודדים למדי. אמנם היו לנו חברים אבל מעולם לא הזמנו אותם הביתה ולא הוזמנו אליהם: זה פשוט לא התאפשר, בשל כללי שמירת הכשרות והשבת. גם לא נהגנו להיפגש עם ילדים למשחק מחוץ לבית כי פשוט הדבר היה מתפרש כיציאה לתרבות רעה.<br /><br /><span style="color:#000066;">פרוץ המלחמה</span><br />המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישתה של גרמניה לפולין. אנחנו הילדים לא הרגשנו מאוימים במיוחד. אם ההורים היו מודאגים ומפוחדים הם לא נתנו לנו להרגיש בדבר, בסך- הכול היינו ילדים קטנים. מספר שבועות לאחר שהמלחמה פרצה הכל התהפך בעקבות החלטתה של ממשלת צרפת לפנות במהירות את כל האוכלוסייה האזרחית מהעיר שלנו. שטרסבורג העיר שבה גרנו , היתה העיר הגדולה ביותר הסמוכה לגבול עם גרמניה ולכן קרה שביום סגרירי אחד באוקטובר או נובמבר 1939 עזבנו את הבית החם והנוח שלנו והצטופפנו בתוך קרון רכבת ביחד עם המטפלת שלנו מלי ( נערה יהודיה בת 16) ועוד שתי משפחות אל הבלתי נודע. מהנסיעה עצמה זכורים לי רק פרטים מעטים. רצפת הקרון הייתה מרופדת בשכבה עבה של קש, כך שיכולנו לשבת ולישון שם בנוחות יחסית. ההורים דאגו לקחת אתם שמיכות פוך ומזון. הגענו לחצר משק חקלאי באחד מכפרי מחוז ה- Dordogne (השוכן 200-300 ק"מ מהחוף האטלנטי ומגבול ספרד). ה"בית החדש" שלנו כלל שני חדרים: הראשון שימש חדר כניסה ומגורים והשני אולם שינה. סבלנו מהקור ומהרטיבות ששלטו באותו מבנה כי לא היו בו כל אמצעי חימום. בחצר היתה משאבה עם כיור ובוטקה מעץ עם קרש לישיבה ששימש כבית שימוש. אנחנו הילדים אכלנו פעמיים ביום אצל האיכרים ששכנו בכפר אוכל לא כשר, אבל אבא אמר שמותר לילדים להפר את כללי הכשרות בתקופת חירום. שהייתנו באותה חצר משק לא ארכה יותר משבועות אחדים ועברנו למקום חדש. היה זה כפר ובו רחוב מרכזי אחד הנקרא "La Prunerie" (מטע השזיפים) . הרחוב השתרע לאורך גדת נהר ה "Isle" (נהר האיל) והכפר "La Cave" (המרתף) לאורכו של הכביש הראשי לכיוון עיר המחוז פריגה ("Perigueux")- במקביל לפסי הרכבת. ביתנו החדש לא נראה טוב בהרבה מהקודם, אבל היה גדול יותר. היו בו ארבעה חדרים: אחד שימש כמטבח וחדר מגורים והיתר כחדרי שינה. בחדר המגורים היה אח גדול ששימש לבישול הארוחות, לחימום מים לשתייה ולמקלחת. השירותים היו בחצר. החורף היה קשה, מלי המטפלת שלנו קיבלה התקף אסתמה קשה ואבא הצליח להשיג תנור הסקה לחימום החדר בו ישנה. נשארנו באותו הבית עד לסוף הקיץ של שנת 1940. בעקבות כניעתה של צרפת והחתימה על הסכם שביתת הנשק עם גרמניה , חזרו המשפחות הלא יהודיות לשטרסבורג ואנחנו יכולנו לעבור לבית טוב יותר באזור. מלי הצטרפה לבני משפחתה ועזבה אותנו. סבי הרשל וסבתי שיינדל לבית קריגר, הוריה של אמא , הגיעו מבלגיה והצטרפו אלינו. כבר ביום הראשון לבואה של סבתא היא ניסתה "לחנך אותנו" וללמד אותנו נימוסים והליכות . לימים הסתבר לנו שסבתא ראתה בעצמה ליידי אצילית ומחונכת היטב, טענה שהיא צאצא ישיר לבית דוד המלך וסברה שמעמדה החברתי ירד בעקבות נישואיה לסבא. היא ביקשה שתימצא עבורה דירה נפרדת בה תוכל לנהל את חייה לפי הסטנדרטים שלה. באותו חורף סבתא חלתה בדלקת ריאות, נלקחה לבית חולים ונפטרה. סבא שלי שהיה ההיפוך הגמור מסבתי היה אדם חם ואהוב על כולם . סיפרו לי שרבים מקהילת אנטוורפן הכירו אותו והעריכו את חוכמתו הרבה. סבי עסק באופן קבוע בלימודי הקודש והקדיש לכך את רוב זמנו. עד סוף שנת 1942 התנהלו חיינו בכפר ברגיעה יחסית. מדי פעם היו שמועות על פעולות "איסוף של יהודים" ואנחנו נאלצנו להתחבא אצל אחד מתושבי המקום עד יעבור זעם. באופן כללי בני הכפר היו ידידותיים ליהודים והתייחסו אלינו בסובלנות. בתקופה זו אבא היה יוצא מהבית מדי בוקר וחוזר הביתה רק לפנות ערב (לא ברור באיזו עבודה עסק, כנראה שבתיווך רכוש של יהודים).<br /><span style="color:#000066;"></span><br /><span style="color:#000066;">אבי נעלם</span><br />באחד הימים של חודש מרץ 1943 , בשעות הצהרים ,הופיע אצלנו בבית - אחד מאיכרי הכפר כשהוא מוביל את אופניו של אבא. הוא סיפר שעבר בכביש הראשי וראה משאית צבאית גרמנית וחיילים הפוקדים על אבא לעלות עליה. האיכר שהכיר את אבי ביקש לקחת את אופניו של אבא והביא אותם אלינו. לא ידענו מה עלה בגורלו של אבא , מאד דאגנו וקיווינו שאבא איכשהו יופיע שוב ושהכול ישוב לקדמותו אבל לא כך קרה. כעבור כמה שבועות הופיע אצלנו איכר מהכפר כשבידו מעטפה ובתוכה נייר- מחברת כתוב בעיפרון, בשפה בלתי מוכרת לו. להפתעתנו ולשמחתנו הרבה הסתבר שזה היה מכתב מאבא שאותו הצליח להבריח בסיוע של אחד העובדים במקום. הוא מסר את הכתובת של אותו איכר, כי חשש שרישום כתובתנו יביא אלינו את האויב. במכתבו אבא כתב שהוא מרגיש בטוב והוא נמצא במחנה העבודה דרנסי (Drancy). הייתה זו הידיעה האחרונה שקיבלנו מאבא. ארבעים שנה מאוחר יותר, המסמכים שנתגלו <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiB1eDXRlLuU4xx9FlVhdpby5RcvF5LJ8QMjE_gN6xbUq9Grngq9dwUQqAaWWudtc3-YWrDv6-cvQGM7ghaXGlOec6xLwJ1udG8AcERqDnl6lAuwclFrIiIcBF5tw6hah_tPVCmO3xntGmE/s1600-h/drancy-e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326370499102277234" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 238px; CURSOR: hand; HEIGHT: 159px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiB1eDXRlLuU4xx9FlVhdpby5RcvF5LJ8QMjE_gN6xbUq9Grngq9dwUQqAaWWudtc3-YWrDv6-cvQGM7ghaXGlOec6xLwJ1udG8AcERqDnl6lAuwclFrIiIcBF5tw6hah_tPVCmO3xntGmE/s320/drancy-e.jpg" border="0" /></a>במחנה דרנסי הראו שהוא נשלח שנה מאוחר יותר ברכבת למקום בשם רבאל<br />(Reval) באסטוניה ושם נרצח. מצבנו הכלכלי הורע משמעותית אחרי מעצרו של אבא, שהרי נאלצנו להסתדר עם מקור ההכנסה היחידי שעמד לרשותנו- הקצבה החודשית שקיבלנו דרך המועצה המקומית.<br /><span style="color:#000066;"></span><br /><span style="color:#000066;">החיים במסתור</span><br />באיזשהו זמן בתחילת 1944, הגיע אלינו לביקור קצר הדוד חיים וורצברג (גיסו של אבא) והציע להבריח אותנו הילדים לשוויץ או להסתיר אותנו במקומות בטוחים. ברנרד אחי הבכור סירב להשאיר את אמא ואת סבא לבד והחליט להישאר אתם. נאלצנו להיפרד מאמא מסבא ומאחינו הגדול ברנרד . הדוד וורצברג לקח אותנו שלושת האחים (קלמן, רבקה ואותי) ועוד קבוצה של ילדים יהודים למסע ארוך. נסענו ברכבות ונאלצנו ללון באכסניות בדרכנו למקום המסתור. אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים. במקרה אחד בעלת האכסניה חשדה בנו שאנחנו יהודים והחליטה לבדוק את העניין. היא שאלה שתי אחיות שהיו עימנו בקבוצה לעיסוקו של אביהן . הראשונה ענתה לה שאביה סנדלר. לאחר זמן מה שאלה את השנייה וללא כל תיאום מראש היא ענתה שאביה רצען (סנדלר).מתשובת האחיות חשבה בעלת האכסניה שאנחנו לא יהודים- מכיוון שאז יהודים עבדו כסוחרים בלבד. לאחר נדודים רבים, נמצאה משפחה אומנת לקלמן אחי והוא הוסתר אצל משפחת איכרים בעיירה קטנה בשם בורג (Bourg) , ואילו אנחנו הבנות (רבקה ואני) הוסתרנו במנזר ששימש בשעות הבקר כבית ספר עבור ילדי הכפרים שבסביבה. הילדים שגרו בכפרים המרוחקים ,נשארו ללון באולם גדול שהיה במנזר, וכך גם אנחנו. כולן חשבו שאנחנו נוצריות , רק אם המנזר ואחת האחיות ידעו על זהותנו היהודית. במנזר נאלצנו להתנהג כנוצריות לכל דבר ומטעמי צניעות נאסר עלינו לפשוט את הבגדים ובמשך כל אותה תקופה לא התאפשר לנו להתרחץ. האוכל היה עלוב למדי, בעיקר כמויות גדולות של עדשים, אחותי בקי ששנאה את הגבינה הצהובה ,נהגה להניח אותה על אדן החלון, עבור הציפורים. במקרה אחד במהלך ארוחת הצהריים, בה הגישו לנו מאכל שכלל בשר חזיר אחותי פלטה בטעות : "אם הסבא שלי היה יודע.." והנזירה פול והנזירה רוז הבינו שאנחנו יהודיות אך שמרו על כך בסוד. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhljLJsdxtfF8O6ctIsu1KiE74t_VcuiwPEkePMoD9F9LMYj86lNQogPPrxqQxDkssgMYecqZHrAMRJMfkR0uY5O4l4k1q-ggMq06bBN9Y_p6LfxeHvnNBuljzhIahto_8RGnTaHptLkhtS/s1600-h/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%96%D7%A8.bmp"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326370875167463794" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 215px; CURSOR: hand; HEIGHT: 153px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhljLJsdxtfF8O6ctIsu1KiE74t_VcuiwPEkePMoD9F9LMYj86lNQogPPrxqQxDkssgMYecqZHrAMRJMfkR0uY5O4l4k1q-ggMq06bBN9Y_p6LfxeHvnNBuljzhIahto_8RGnTaHptLkhtS/s320/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%96%D7%A8.bmp" border="0" /></a> לא כל הנזירות היו נחמדות, חלקן נתנו לנו לסחוב שקים כבדים ונאלצנו לעסוק בעבודות קשות כמו: איסוף עשב לארנבות, הברקת רצפות ולעיתים שימשנו כמקוננות בטקסי קבורה של נוצרים. הנזירות סיפרו לנו על העוול הנורא שעשו היהודים לנצרות בכך שסייעו לרומאים לעלות את ישו שלהם על הצלב,אך סיפורי הנצרות לא השפיעו עלינו והמשכנו לשמר את זהותנו היהודית. באותה תקופה המשפחה שנשארה בכפר (אמא, סבא ואחי ברנרד) חיתה בסכנה גדולה, על כך אני יודעת מסיפורים ששמעתי מאוחר יותר: בלילה אחד שבו הצליחו אנשי המחתרת הצרפתית לפוצץ את פסי הרכבת שליד הכפר בו התגוררו סבי אמי ואחי ,הגיעו כוחות גדולים של חיילים גרמנים מלווים בכוח צבאי צרפתי והתפרסו על פני הכפר כולו. ברנרד אחי הסתתר באותן שעות על עץ שעליו טיפס וראה מלמעלה: גברים יהודים שנתפסו והוצאו להורג בירייה בו במקום. חייל גרמני מלווה באיש מליציה צרפתי הגיעו אל ביתנו ופקדו על אמא וסבא לצאת החוצה. אמא פנתה אל החייל הצרפתי והציעה לו לשתות ואז שאלה אותו מאין הוא. התברר שהחייל הצרפתי היה מאלזס-לורין - אותו מחוז שגרנו בו בעבר. אמא דיברה אל ליבו ובמשך כל אותו הזמן ישב סבא רכון על ספרי הקודש וקרא בהם ,המשיך בשקט בעיסוקו כאילו לא קרה דבר חריג סביבו. בשלב מסוים כשקם לצאת מן הבית אל החצר קרה דבר מפתיע ביותר: הגרמני פנה אליו ואמר: "לא, אל תצא, יורים שם!". כך ניצלו חייהם של אמא, סבא וברנרד.<br /><br /><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgYWEdy9vPEDzyx7Jym7SQoQ3WsxFXmnXG-s-equaugZkKYwwlUpssAG028Qq71FhyOo9oj6NFfi7YKbmbtCSE80V_QgS-W2ALotDSrHLCOkj-GfNNpwxMvmoOwC1S0Wq2yhU9i9tNxO0ZP/s1600-h/grandmother+france+IDe.jpg"><span style="color:#000066;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326371347783576226" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 182px; CURSOR: hand; HEIGHT: 251px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgYWEdy9vPEDzyx7Jym7SQoQ3WsxFXmnXG-s-equaugZkKYwwlUpssAG028Qq71FhyOo9oj6NFfi7YKbmbtCSE80V_QgS-W2ALotDSrHLCOkj-GfNNpwxMvmoOwC1S0Wq2yhU9i9tNxO0ZP/s320/grandmother+france+IDe.jpg" border="0" /></span></a><span style="color:#000066;"> השיבה לשטרסבורג</span><br />בתום המלחמה, הדוד וורצברג החזיר אותנו הילדים לכפר שבו המשפחה הסתתרה , אל אמא. היתה לנו בעיה לארגן את הנסיעה חזרה הביתה ולשוב ולהתגורר באותו בית בשטרסבורג. חלקים ניכרים של העיר נפגעו מהפצצות חיל האוויר של כוחות הברית. כשהתברר סופית שאבא נעלם ללא שוב הוכרזה אמא כאלמנת מלחמה ואנחנו הפכנו רשמית ליתומי מלחמה. בשנת 1946 אחי הגדול ברנרד הצליח למצוא דירה עבורנו. אספנו את החפצים שמשפחת דרילמן שמרו עבורנו לפני שעזבנו את שטרסבורג ונסענו ברכבת חזרה לשטרסבורג. אני זוכרת בעיקר את תנאי הצפיפות והמחנק בקרונות. אחי קלמן שנשאל ע"י אחד הנוסעים מדוע רק עכשיו אנחנו חוזרים לשטרסבורג (הפליטים הצרפתים חזרו לעיר זמן רב לפני-כן) - ענה בתמימות שלא התאפשר לנו לשוב בגלל היותנו יהודים . הבחור שהיה חביב קודם לכן, התפרץ בכעס ואמר: "מה? הם לא הצליחו לחסל את כולכם?!". כשהגענו לשטרסבורג ראינו את גודל ההרס ואת הניסיונות לשקם את העיר בבניה חדשה. החיים בשטרסבורג אחרי המלחמה : זמן קצר לאחר שהתאקלמנו בשטרסבורג התחלנו ללמוד בבתי ספר. ברנרד וקלמן בבית ספר התיכון לבנים ואנחנו הבנות בבית ספר לבנות. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjwm_WCpKIN2Z9yZDiL708nm0fIQTKQEls6eB6rfFWFIis5mD96-cVJkdU0MoL5ye2fBcq4L7UZZ7BuhQmfvTLuzQB65qSpFhZUGh_kZss4zOk9H5jdXX79OZ03EJCLRl5d2RglprhXJ86h/s1600-h/grand+mother14+years+old.bmp"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326372036302538834" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 205px; CURSOR: hand; HEIGHT: 113px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjwm_WCpKIN2Z9yZDiL708nm0fIQTKQEls6eB6rfFWFIis5mD96-cVJkdU0MoL5ye2fBcq4L7UZZ7BuhQmfvTLuzQB65qSpFhZUGh_kZss4zOk9H5jdXX79OZ03EJCLRl5d2RglprhXJ86h/s320/grand+mother14+years+old.bmp" border="0" /></a> כעבור כמה חודשים בחר ברנרד לעזוב את בית הספר ע"מ שיוכל לפרנס את המשפחה שלנו שנותרה ללא אב. הוא דאג שיחזירו לנו את הזכויות על החנות של אבא, לווה כסף והחליט להמשיך את העסק של אבינו. את המשך לימודי עשיתי בגימנסיה הכללית, אחותי בחרה להדריך במוסד לילדים ואחי קלמן המשיך בלימודים אקדמאים לתואר בחקלאות.<br /><span style="color:#000066;"></span><br /><span style="color:#000066;">העליה לארץ ישראל</span><br />בשנת 1952 עליתי ארצה באוניה 'נגבה'. בהפלגה פגשתי לראשונה את בעלי לעתיד יעקב שנסע כשליח מטעם הסוכנות. מיד הרגשנו כי יש בינינו קשר מיוחד. בארץ קיבלה את פני עם רדתי מהאוניה אחותי בקי שעלתה לארץ זמן קצר לפני כן. התגוררתי בביתו של דודי יוסק (אח של אמא) ודודתי מניה בביתם ברמתיים (כיום הוד -השרון). קליטת השפה העברית הייתה פשוטה עבורי משום שבבית דיברתי עברית ובבית הספר כתבתי בעברית. בגיל שמונה- עשרה התגייסתי לצה"ל אך כעבור כמה חודשים שוחררתי, עקב דלקת פרקים. בתקופה זו נפרדתי מיעקב ומצאתי עבודה במרפאת שיניים כסייעת. לאחר כמה שנים נתקלתי ביעקב במקרה במעבר חציה ברחוב אלנבי בתל אביב. יעקב שהיה לבוש במדי קצי בצה"ל, הרשים אותי מאוד בהופעתו. שוחחנו והתחלנו להיפגש שוב. התאהבנו, והפעם הקשר הוביל לנישואים. נישאנו בשנת 1958 ועברנו לגור בנס ציונה, בביתה של סבתא ביה (סבתו של בעלי). בשנת 1960, בבית חולים 'קפלן' שברחובות, נולד בנינו הבכור חיים (הנקרא הן על שמו של אבי חיים שנספה בשואה , והן על שם אביו של בעלי יעקב.)כעבור חצי שנה לערך נסע יעקב ללמוד גיאולוגיה בארה"ב, לעיר בולטימור למשך כשנה. אני וחיים התינוק נשארנו בארץ. שמרנו על קשר מכתבים רציף ואף נסענו לבקר אותו. חיים בני זכה ללכת את צעדיו הראשונים כשהיה בן שנה לערך ב'ילוסטון פארק'. כשהסתיימה שנת הלימודים חזר יעקב לארץ ואז קנינו דירה בשכונת רסקו בירושלים. בשנת 1963 עברנו מירושלים ל'מוצא -עלית' שבמבואות העיר, מתחת להר הקסטל. באותה התקופה נולדה בתי השניה דלית (בבית החולים 'משגב- לדך' שבירושלים). בשנת 1968 אימצנו את סילבי בת העשר ( ביתו של אחי ברנרד,שנהרג בתאונת דרכים ואמה סוזי שנפטרה ממחלת הסרטן). בתוך כמה חודשים למדה סילבי לדבר עברית שוטפת והשתלבה היטב בחברת הילדים. בשנת 1972 נולד בני הצעיר צביקה (נקרא כך הן על שם סבי צבי הרשל והן על שם אביו של בעלי). לבני חיים נולדו שתי בנות- נועה וטל. לבתי דלית שלושה ילדים- שחף, שקד וטליה. לבתי סילבי שלושה ילדים- סטפן, מיכאל וליאונור, ולבני צביקה שני בנים- גמא ונהוראי. יש לי עשרה נכדים!<br /><br /><span style="color:#000066;">**ניתן לצפות ב'דף עד' שפורסם באתר' יד ושם' ע"י לחיצה על הקישור הבא:</span><br /><br /><a href="http://www.yadvashem.org/wps/portal/!ut/p/_s.7_0_A/7_0_2KE/.cmd/acd/.ar/sa.portlet.VictimDetailsSubmitAction/.c/6_0_1L5/.ce/7_0_2KI/.p/5_0_2E6?victim_details_id=1998589&victim_details_name=%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9D+%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D&q1=jRpIW46o3fk%3D&q2=RJyG95wnHRcuT1A9Rfvn5zlrIN0iSNyo&q3=9m%2F95Gt2fDU%3D&q4=9m%2F95Gt2fDU%3D&q5=49Ly8RB1MS0%3D&q6=sWwr4i2FWok%3D&q7=eRO01lpBqEJCPjEN%2BOrS3SerEl5eE6io&frm1_npage=1">דף עד ע"ש סבא רבא שלי- חיים בלום באתר 'יד ושם' בירושלים<br /></a><br /><br /><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dxeftgUOA3o4kCWBsFanKDeK3d1y5pGqFSZi7lB0onL_BNTvV5E_OHCU9vh6J1iSVXPi7RC3jM-cGfuC31M9g' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-1831838150715137492009-04-10T08:13:00.000-07:002009-04-23T14:23:48.642-07:00גלגולו של חפץ<div align="center"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhfR5EYwATysNZAZZbmcJUrhbCOQRCWxLeEP6EQYxAJ1ot6tBFlEa5VdEBuVaaFwnX75E66VVLaYtb2wsUlhumkw26lPs5EiICAuB6kmi_t-CeUe0l6gU-rtO1bh3-NjIwZ_UH6-BRW_AhB/s1600-h/%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95+%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%A4%D7%A5.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327595126622304034" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 394px; CURSOR: hand; HEIGHT: 166px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhfR5EYwATysNZAZZbmcJUrhbCOQRCWxLeEP6EQYxAJ1ot6tBFlEa5VdEBuVaaFwnX75E66VVLaYtb2wsUlhumkw26lPs5EiICAuB6kmi_t-CeUe0l6gU-rtO1bh3-NjIwZ_UH6-BRW_AhB/s320/%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95+%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%A4%D7%A5.jpg" border="0" /></a><br /><p align="center"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj67elMdYIZWEwRLbh_oLuxrseWJ8lmR7vMypWQNCkrLW_H4Yax5USsLNeC84VrD0w69r43ly3ZcLbPQDyjexhm2iXwKYlTKNoT3zX84779MZa2ZarX4qz-qsgaHw-A_dcVgqcx92b8QalM/s1600-h/%D7%9C%D7%9C%D7%90+%D7%A9%D7%9D.jpg"><strong><span style="font-family:arial;"></span></strong></a></p><div align="right"><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;"><strong>גלגולו של חפץ</strong> </span></span><br /></div><div align="right"><br /></div><div align="right"><span style="font-family:arial;color:#000000;">החפץ שבחרתי לכתוב אודותיו, הוא ספר תורה כרך 'במדבר'.</span><br /></div><br /><br /><p align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327575070678371906" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 399px; CURSOR: hand; HEIGHT: 237px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjI-d2DKjo77AWnrHfmF4HuRql3On3B-DSAvONr7BVFjFbp64xWN7FA3YI8r9d2-n564nVgumT_L0nsMGmcTTCgIJsW5vKjrqETwYJFS8zS8E6MENIcBLvWcYbroKbUkvxTSUQHGP4ceqc3/s320/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%941+%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95+%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%A4%D7%A5.jpg" border="0" /><br /><br /><span style="font-family:arial;color:#000000;">הסבא של אבי חיים קיבל את הספר כמתנה מאביו הרשל </span><span style="font-family:arial;color:#000000;">בשנת תרע"ג (1912).<br />הספר נשמר במשפחה במשך 97 שנים(1912-2009).<br />הספר כולל 45 פירושים לתנ"ך משל הרשב"ם, הרמב"ן, רש"י, אבן- עזרא ואחרים.,והודפס</span><span style="font-family:arial;color:#000000;"> בכתב עברי ובכתב רש"י,</span></p><div align="right"><span style="font-family:arial;color:#000000;">הספר הודפס בפולין, בשנת תרע"ג (1912) בהוצאת האחים לוין אפשטיין ושותפיהם. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhI02GpdGTlXRnXMulzJl2voHUZEHZtJRUteoATH-jjwewMM-L57bQTAScgj-R3CbsJhkMCk-uf44Q8KXvwDpyj8RaNXYCkQvhB9VAIgMAbXILBN8Zfj3QPzrb7Xuw5Rb25X_CKzKiztStT/s1600-h/%D7%AA%D7%9E%D7%9F%D7%95%D7%A0%D7%94+2+%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327595650063975058" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 167px; CURSOR: hand; HEIGHT: 199px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhI02GpdGTlXRnXMulzJl2voHUZEHZtJRUteoATH-jjwewMM-L57bQTAScgj-R3CbsJhkMCk-uf44Q8KXvwDpyj8RaNXYCkQvhB9VAIgMAbXILBN8Zfj3QPzrb7Xuw5Rb25X_CKzKiztStT/s320/%D7%AA%D7%9E%D7%9F%D7%95%D7%A0%D7%94+2+%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95.jpg" border="0" /></a>הוצאת א. לוין אפשטיין ושותפיה הייתה הוצאת ספרים לספרות עברית שפעלה בוורשה שבפולין, בשנים 1880 עד 1930. בתחילה התמקדו בהוצאה לאור של ספרי קודש וספרי רומ"ל (רבנים ומלומדים). אליהו זאב לוין אפשטיין, בנו של מייסד ההוצאה עלה בשנת1890 לארץ ישראל ושינה את שם ההוצאה ללוין אפשטיין . בשנת 1970 רכש עודד מודן את הוצאת הספרים ממשפחת לוין אפשטיין ובהמשך אף שינה את שמה ל"מודן". בית הדפוס קיים עד היום ונמצא ברשות משפחת לווין אפשטיין.<br /></div></span><div align="center"><br /></div><div align="right"><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">הספר בעל משמעות רגשית מאוד גדולה משום שהוא המזכרת היחידה שנשארה מסבא רבא שלי - חיים (אשר) בלום שנספה בשואה. בהקדשה לספר שכתבה סבתי איילה לאבי חיים מתנוססת חתימתו של סבא רבא חיים:</span><strong> </strong></span></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327593215525374626" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 227px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhAndapRxS_DQz7jDLFHUjlVBmHQodvaTDJaNGPUgD_6oXnYGnXdGCaia-k34PiHD8wALe9ryPqFnmcmjEIpj9u3l6qKn6rB_QlT26bZJ6kdEPoWXglWeRsXFuQfLTETLxsrGwrcAc6RvO1/s320/%D7%AA%D7%9E%D7%9F%D7%95%D7%A0%D7%94++3%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%95.jpg" border="0" /><br /><br /><strong><span style="font-family:arial;"><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5317888380293666082" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 242px; CURSOR: hand; HEIGHT: 242px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiKU90kfbzARfYNuTPv6LPheJfMLQhOB-gH2EKmqBAXkEFEwQpvZF03qXPUxQkrbCtsHM8lh_8qO_srWgouRPuwZSsY8spE7hmKIgjnCber57mcUJoA3Zlq4yzJ52jZm1mShP52wnTr0pRg/s320/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%944.jpg" border="0" /> </span></strong><br /><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;"><strong>שמו של סבא רבא שלי חיים אשר בלום מוטבע על כריכת הספר</strong></span><br /><br /><br /></p><p align="right"><span style="font-family:arial;color:#000000;">הספר התגלגל בין ארבעה דורות במשפחה , לראשונה נשמר בספרייתו של סבא רבא חיים עד לשנת 1939. בחורף של שנה זו נמלטה המשפחה מביתה למקום מחבוא, את הספר לקחו עם מעט הציוד שיכלו לשאת עמם. במהלך המלחמה נדדה המשפחה לשלושה מקומות נוספים. סבא רבא חיים נעצר ע"י הגרמנים,נשלח למחנה עבודה בדרנסי ונרצח באסטוניה בשלהי המלחמה . המשפחה המשיכה לברוח והספר נשמר כל אותן השנים. אחרי המלחמה סבתי ושני אחיה עלו לארץ ישראל והאח הבכור ברנרד נשאר בצרפת והספר נשאר אצלו. </span></p><p align="right"><span style="font-family:arial;color:#000000;">בשנת 1961 ברנרד ביקר בארץ והביא לסבתי אילה את הספר למזכרת,עבור הבן חיים שנולד באותה עת ונקרא על שמו של האב.</span></p><p align="right"><span style="font-family:arial;color:#000000;">הספר הונח בספרייתה של סבתי במשך עשרות שנים, עד שהחליטה לפני כשלוש שנים למסור את הספר לאבי. כיום הספר נמצא בספריית ביתנו.</span></p><br /></span></div>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-61405528997801978732009-04-09T01:54:00.000-07:002009-04-22T23:49:14.828-07:00סבי יעקב ניר<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhxspOgPsOl5zOM3DutO7-dERI19Q5NVvxwUG-sM-HOTULPOdRBBr6OvpIqn6louJKTsw6sN196r8ibKCYWgwremXV7vlqyF0MGdlnKXCDdQDGuhWA2Do3l13jNOzp7zTgKc-VtmSMVLFD3/s1600-h/%D7%A1%D7%91%D7%90+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5325601906226114210" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 142px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhxspOgPsOl5zOM3DutO7-dERI19Q5NVvxwUG-sM-HOTULPOdRBBr6OvpIqn6louJKTsw6sN196r8ibKCYWgwremXV7vlqyF0MGdlnKXCDdQDGuhWA2Do3l13jNOzp7zTgKc-VtmSMVLFD3/s320/%D7%A1%D7%91%D7%90+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">סבא יעקב ניר<br /></span>סבא יעקב נולד בתל אביב ב- 5/4/1933 להוריו ציפורה וצבי ברגמן (Bergman),מאחר שהיה זה שם ממקור גרמני החליט אביו לשנות את שם המשפחה ל'ניר', שפירושו 'שדה שנחרש' .<br />סבא יעקב נקרא ע"ש סבו-יעקב (אברהם) ברגמן, שעלה לארץ בשנת 1885 והיה ממייסדי בית הספר החקלאי הראשון בארץ 'מקווה ישראל'.<br />סבא התגורר בילדותו במושבה נס– ציונה ,שבה השתקעו סבו יעקב וסבתו ביה והיו מראשוני המתיישבים במושבה, הם רכשו אדמות ונטעו בה פרדסים.<br />להלן תיעוד סיפור חייו של סבא:<br /><br /><span style="color:#000066;">תקופת הילדות<br /></span>גרנו במושבה נס ציונה בבית שהיה במקורו מחסן בית אריזה לתפוזים השייך למשפחה ושכן ברחוב רוטשילד. הורי עברו מתל אביב לנס ציונה בתחילת עונת הקטיף של שנת 1928, ע"מ שיוכלו לעבד את הפרדסים השייכים למשפחה. בבית שבסמוך למחסן גרו סבתא שלי ביה וסבא יעקב.<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpDeIIMW4lvZ5DfMSpERRzLMoz_byuYwws-Vf5dCXAab-GU7eMJHYjDq-w783T8GwsQw5wPplzEGgkMtulyTa_PXalrr-EbtBwH-Pt6evhYZaftF3dol1w3UgRU4wLLIAZuMe6dPqz0VSs/s1600-h/IMG_0002.jpg"></a> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhBOlDkczGIe8TjPg1C9HpLMtGnScmMrWkPFdjiOsTrR2j_1M6Dg4FZJOA_ZhxQ3rzhdzdg8PoxCI8R-equhYaaLR-yyqgeZ2nW57xZoboyKK1swjPh1nTVp4Rp8KIvZFBJpB7OQJiOse8i/s1600-h/IMG_0002.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326373204732205906" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 256px; CURSOR: hand; HEIGHT: 163px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhBOlDkczGIe8TjPg1C9HpLMtGnScmMrWkPFdjiOsTrR2j_1M6Dg4FZJOA_ZhxQ3rzhdzdg8PoxCI8R-equhYaaLR-yyqgeZ2nW57xZoboyKK1swjPh1nTVp4Rp8KIvZFBJpB7OQJiOse8i/s320/IMG_0002.jpg" border="0" /></a><br />כשהייתי בגיל שלוש (שנת-1936), עברנו לבית חדש בשכונת הפועלים במושבה. בית שנבנה ע"י פועלים יהודים ונבנה בסכום עתק באותה תקופה (200 לירות) ברח' ללא שם בין הרחובות ביאליק ונורדאו (כיום רח' זרובבל).<br />גן הילדים "גן יעל",שאליו נשלחתי שכן במערב המושבה. איני זוכר אם הייתה לנו תלבושת אחידה בגן, אך אני זוכר בוודאות שלכל ילד הייתה ממחטה אישית שהייתה מחוברת באמצעות סיכת ביטחון לדש החולצה.<br />אני זוכר את פירותיו הסגולים של עץ התות ואת הפר הענק שהיה מוחזק במכלאה קטנה בחצר ביתה של סבתי ביה. יום אחד כשטיפסתי על החומה שהקיפה את החצר, הגיח הפר משומקום, ואני מרוב בהלה קפצתי החוצה מעבר לחומה. (לימים, חככתי בליבי מה היה קורא אילו הייתי נופל בטעות לצד הלא נכון של החומה..).<br />אהבנו לשחק בגולות- (קראנו להם "בנדורות"- אולי מהמילה "בנדורה" בערבית- שפירושה עגבנייה?) הן נקראו גם ג'זזה ובלורות. היו גולות שקופות כמו זכוכית, הפשוטות, והיו גולות החרסינה שהיו יותר יקרות. היו גולות אמריקאיות "אמיתיות" ששוויין היה גבוה במיוחד (24 נקודות).<br />שיחקנו "מור", שם היו הגולות מסודרות בצורת סהר, והיינו מנסים לפגוע בגולות, ומי שהיה מצליח היה זוכה בהן.<br />כמו כן שיחקנו "חייה דודה" (בתרגום מיידיש=נחש תולעת). משחק שבו השתתפו שתי קבוצות וכלל מחבט גדול מעץ שאיתו היו חובטים במקל קטן ומחודד בקצותיו, כדי שאפשר יהיה ל"הקפיץ" אותו באוויר ולהרחיקו ככל הניתן. במידה ואחד מחברי הקבוצה השנייה היה תופס את המקל ביד שמאל, אז כל הקבוצה הייתה "נשרפת". את המרחק שבין נקודת המוצא לבין נקודת הימצאותו של המקל הקטן (ה"חייה דודה"), היינו מודדים באמצעות המחבט הגדול. היו ילדים שרימו במדידת המרחק ע"מ לנצח במשחק ואילו אני השתדלתי תמיד להיות הוגן. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgzPQ-IhiMDD6c2V3ow-w7HPHeG8IpbjaTkTsWPjkvu5Xdseg034oJQokyYun5BsV-8o0SgcZKZTithyYZq__xOIw66VZHofyOwp3TBq2jYBflxFDje2X6FM8psU0xnoyHeslHe06RKDPRZ/s1600-h/%D7%91%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8+%D7%A9%D7%9C+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327769800837436802" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 209px; CURSOR: hand; HEIGHT: 135px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgzPQ-IhiMDD6c2V3ow-w7HPHeG8IpbjaTkTsWPjkvu5Xdseg034oJQokyYun5BsV-8o0SgcZKZTithyYZq__xOIw66VZHofyOwp3TBq2jYBflxFDje2X6FM8psU0xnoyHeslHe06RKDPRZ/s320/%D7%91%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8+%D7%A9%D7%9C+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.jpg" border="0" /></a><br />למדתי בבית הספר ה"עממי" היחיד באותה תקופה בנס ציונה, שאותו ניהל משה חיים נאמן ובו למדנו במשך שמונה שנים. בכל כיתה היו בין 20-23 תלמידים. המורים של בית-הספר (חיה שלמדה אותי קרוא וכתוב בכיתה א', לאה שחינכה אותי בכיתה ב' ומתתיהו צבת בכיתות ג'-ד') נתנו שיעורים פרטיים בביתם ללא תמורה כספית, לילדים שהתקשו בלימודים, כי הם ראו את תפקידם החינוכי כייעוד לאומי.<br />בכיתה ח' היה לי מורה יוצא מן הכלל שקראו לו אביגדור גלמבוצקי, שבנוסף ללימודים העיוניים המקובלים בבית הספר, הוסיף גם שיעורים שעסקו בציונות ובהקניית ערכים.<br />בשיעורי ספורט לא הייתי מהמצטיינים בריצה, אבל שיחקתי טוב במחניים כפול (מחניים גדול). שיחקנו פעם נגד ראשון לציון, ואני הבטחתי את הניצחון לנס-ציונה, כי פגעתי עם הכדור בכל השחקנים של ראשון ונשארתי אחרון במשחק!!!.<br /><br /><span style="color:#000066;">תקופת המאורעות (1936-1939)<br /></span>זו הייתה תקופה קשה, שבה הערבים מהסביבה ירו על התושבים בנס-ציונה מהפרדסים ומהגבעות הרחוקות. הערבים ערכו מארבים, וכתוצאה מהירי במהלך התקופה נהרגו כ-16 אזרחים. ( קרוב משפחה רחוק של אבי נהרג באחת ההתקפות).<br />בגיל ארבע, אני זוכר שקיבלתי רובה צעצוע מעץ, ולפנות ערב הייתי עולה לשחק על מרפסת גג ביתנו, משם צפיתי על בסיס צבאי של החיילים הסקוטים. היו להם מכונות ירייה בשם "לואיס גן". החיילים היו מתבדחים איתי. הם היו מסמנים לי שהם רוצים כביכול להתחלף איתי בכלי הנשק , שאני אתן להם את רובה הצעצוע שלי, והם יתנו לי בתמורה את כלי הנשק האמיתיים שלהם...<br />אמא שלי ציפורה לא יכלה לעבוד בפרדס באותה התקופה ונשארה איתנו בבית. השתדלנו לסיים לאכול את ארוחת הערב עוד לפני שהערב יורד, ונאסר עלינו לשהות מחוץ לבית כשהחשיכה יורדת, בגלל שהייתה סכנה מוחשית של יריות מצד הערבים.<br />משהגיעו ידיעות מודיעיניות שהערבים מתכננים ירי על הבתים עם רדת הערב, היינו הילדים מתרכזים בבתים שקירותיהם היו עבים במיוחד- לדוגמא אצל משפחת טפר שגרה בסמיכות לביתנו, שביתה היה ממוגן בקירות בטון ועל גג הבית הוצבה מכונת ירי שתפעלו החיילים הסקוטים. הייתה אווירה מיוחדת בינינו הילדים, בילינו ושיחקנו שעות עד שהתעייפנו מהמשחקים, נרדמנו וישנו שם כל הלילה. עם בוא הבוקר היה כל ילד מתפזר לביתו.<br />אני זוכר מקרה אחד שבו החליט אבא שלי צבי לא לשים- את לוחות הברזל בחלונות כנגד הקליעים- כפי שהיה עושה מדי ערב.<br />באותו הלילה ממש חדר דרך החלון החשוף- קליע של רובה שפגע ממש ליד מיטתו של אבא שלי- צבי. בדרך כלל היה אבי ישן עם מזרון על הרצפה. באותו לילה הוא החליט לישון על המיטה, וכך נצלו חייו של אבי...<br /><br /><span style="color:#000066;">מלחמת העולם השנייה 1939-1945</span> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiFLOPML_Dxw1GgUobNtPqQqoQmtFlupZSZk6FWP1Lm7zAW7q90i3p70jHZtIj1yhMXXXW_jHtwVM_p1dkYJso7KjVV5bJp-1RuawunUCLftk0eVfWN0kbx7okTFX3GDWQWPdtdU_eM25jB/s1600-h/IMG_0003.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326275829656527122" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 236px; CURSOR: hand; HEIGHT: 159px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiFLOPML_Dxw1GgUobNtPqQqoQmtFlupZSZk6FWP1Lm7zAW7q90i3p70jHZtIj1yhMXXXW_jHtwVM_p1dkYJso7KjVV5bJp-1RuawunUCLftk0eVfWN0kbx7okTFX3GDWQWPdtdU_eM25jB/s320/IMG_0003.jpg" border="0" /></a><br />עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראשון לספטמבר 1939, החיים בישוב היהודי היו קשים מאד. היה מעט מאד אוכל. אמא שלי ציפורה הייתה יורדת ל"שוק הערבי" של נס ציונה, שוק "ערב" שהיה מדרום לחלק המזרחי של <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTJrzf6y1JBJ2APJjfB8SVCmNHo1cfRsShsV9G9dDdSVilxpXGUdlEzRuw2se6tlA_isOrWmk9WXzloPheHRns2MSvLh_41iXlSAX5bIi8rKRrZX8xo7T3IdM8uvsf17C2ikXCHvwpk1LS/s1600-h/IMG_0003.jpg"></a>המושבה, וקונה סל ענק של שזיפים קטנים אדומים מהם הכינה ריבה, כמאגר לימים קשים. באחד מימי המלחמה, בעת שתיית הקקאו המסורתי לפני השינה, אמא שלי הסבירה לי וליפתח אחי הבכור (שהיה גדול ממני בשלוש שנים), שעל פי ניסיונה האישי, "שינה מהווה תחליף טוב לאוכל". אמא שלי שניחנה בכישרון רב בבישול ובהכנת אוכל יש מאין, מצאה תחליפים למצרכים שחסרו באותה תקופה, כמו דבש שהיווה תחליף לסוכר (שלטונות המנדט הסכימו להקציב מעט סוכר למגדלי הדבורים בתמורה לאספקת דבש שוטפת לחייליה). הכוורנים הצליחו להסתיר חלק מהדבש (הבריטים לא יכלו לדעת מהי התפוקה האמיתית של הכוורת) ומכרו אותו ליהודים. בזכות הידידות שרקמה אימי ציפורה עם בני משפחת פצ'ורניק, היתה לנו הזכות לרכוש פעם בשנה כ-20 ק"ג דבש בפח גדול. הייתה הקצבה למצרכי בסיס ואותנו הילדים, היו ההורים שולחים לעמוד בתור לקבלת המצרכים מהמכולת השכונתית. נאלצנו לחכות שעות על גבי שעות עד שהגיע תורנו. או אז היו בעלי הצרכנייה לנה או אריה, מסמנים בכרטיסי הקרטון את המצרכים שקנינו. לא פעם ולא פעמיים, היו מבוגרים שעקפו אותנו בתור, ואני הייתי מתרגז, אולם לא יכולתי לעשות דבר. אכלנו לחם רגיל, שאת הבצק שלו הכינו מקמח חיטה מעורבב בקמח דורה. עד היום זכור לי טעמו הערב לחיך- זה הלחם הכי טעים שאכלתי אי-פעם.<br />אמא שלי בישלה לקצינים הבריטים ארוחות צהריים והם סעדו בביתנו. הם אשר הותירו חריצים מחגורותיהם על גב הכיסאות העתיקים. כסאות הנמצאים כיום בכפר ורדים, בביתו של אחי הצעיר שולמי. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgpZ7cMJQvArmlxlSlvZFohF8VYdteaD_4u5vbJrAZzS2_az5jdVYzJScgLh3sd3G8otZlIr9GUJXVFXYMclu1ry3YeFbUULSFWFfwSepLevisz0IgE8TTG98Dcp47_ryrC3kG0ZHpxB4hX/s1600-h/IMG_0008.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326276091618418322" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 220px; CURSOR: hand; HEIGHT: 158px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgpZ7cMJQvArmlxlSlvZFohF8VYdteaD_4u5vbJrAZzS2_az5jdVYzJScgLh3sd3G8otZlIr9GUJXVFXYMclu1ry3YeFbUULSFWFfwSepLevisz0IgE8TTG98Dcp47_ryrC3kG0ZHpxB4hX/s320/IMG_0008.jpg" border="0" /></a><br />כשהמצב הכלכלי החמיר והפרדסים לא יכלו להוות עוד מקור פרנסה עיקרי, אבי צבי התגייס (בשנת 1943) למשטרת <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjkR2rdSV6lT7yO8PXvoZDnnCQYB7Ux4FENbE7SYGBevoZSfu-PGQwVh4At760xLGchNkIbmryhgqNERUTxy43FsbiJQlyIrfIoPt7x6R0f7uDKcHuRubVlM1fBDTRAtevHbSrMZmrk0cK-/s1600-h/IMG_0007.jpg"></a>הישובים העבריים (jewish sttlment police) והפך לנוטר בתחנת בית הכנסת שברחוב תל אביב בנס ציונה. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgxTjggBDkkiwN_6KRWBjFlCnH7EE0dDfDyn_Aj1WQF8gtrn_u-mprodLjvQ6hxHFHfq3cHQKQwZbJNCGRPVWiCicbrhj9WYPm_Iucg-DT0qhfiBJpD4PkI36lALI6it2u_4JS4JG66uRAC/s1600-h/IMG_0008.jpg"></a>באפריל 1945, משנבדק כושרם הגופני של הנוטרים, אבי קיבל את "אות הספורט".<br />תוך כדי עבודתו של אבי כנוטר,הוא הרחיב בעזרת אימי את משק החי הקטן שהיה ברשותנו. אבי רכש עז שהפכה לעז שופעת חלב בזכות תערובת התפוזים הטריים שסיפקנו לה מהפרדס המשפחתי. גדייה של העז שמשו אותנו בדרך כלל כמקור זול לבשר, וקיבותיהם שמשו כמקור לחומר מגבן טבעי, פפסין, שבעזרתו היינו מכינים את גבינת ה"חלומי". תפקידי היה לאסוף עשב לעיזים. יום אחד לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקצרתי בנוסף לעשב גם את התלתן הריחני שהיה שייך לפרות של השכן וולדר. נתפסתי בבושת פנים ע"י אחד הפועלים של הרפת הסמוכה. אבי המשיך להרחיב את לול התרנגולות והגדיל את כמות הברווזים במשק החי שממנה התקיימנו בכל אותה תקופה.<br />בתקופת המלחמה הייתי מנוי עיתון שבו למדו איך להכין מכשיר קשר של איתות במורס. למדתי את הסימנים המייצגים אותיות (ועד היום אני זוכר את שפת-המורס).<br />יצרתי קשר עם בן בן-הדוד שלי הצעיר ממני בשנתיים- ארנון שניידרוביץ, ובערבים היינו מאותתים זה לזה ממרחק של כ-400 מטרים. (כיום ארנון משמש כחוקר בתחום ה"לוחמה ביולוגית").<br />העובדה שידעתי את שפת המורס, עזרה לי מאוחר יותר לשמש כאתת מורס במסגרת הגדנ"ע.<br /><br /><span style="color:#000066;">טרום הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות 1946-1948</span><br />לגדנ"ע (גדודי- נוער עבריים), גויסנו בגיל 13- כיתה ז' או ח'- ועשו לנו סדרה שנקראה "המחנה", בגבעות הכורכר של נס-ציונה. אימנו אותנו בא"ש לילה (אימוני- השדה הליליים) והפכו אותנו ללוחמים אמיתיים!!! אהבתי מאוד את האימונים: למדנו לזחול, אימוני קפא"פ- קרב פנים אל פנים עם מקלות, התמחינו בקשירות חבלים, ובכלל למדנו להסתדר בתנאים קשים ביותר. (אחי הגדול יפתח היה מדריך בגדנ"ע).<br />אני שימשתי כאתת מורס והתמקמתי בשכונת הפועלים של נס-ציונה מעל הצרכנייה (ה"מכולת" של פעם).<br />בתקופת המנדט הבריטי היינו מחלקים כרוזים של ה"הגנה"- בעיקר את עיתון "החומה".<br />אני זוכר מקרה אחד שאירע בשנת 1947, שבו חנה ג'יפ של הצבא הבריטי במושבה. החלטתי לעלות על הג'יפ ולגנוב להם פנס. זו היתה מעין חובה לגנוב מהבריטים!!!.<br />הדוד שלי זבולון (האח של אמא ציפורה) היה מדריך ב"הגנה" בנוסף, היה נוטר מטעם הצבא הבריטי. אני עזרתי לו מדי פעם לנקות את הרובים והכדורים, לפני מסדר ביקורת של המפקדים הבריטים. (אילו היו רובים איטלקיים שנפלו שלל במדבר המערבי של מצרים ולוב).<br />בתיכון למדתי ב"גימנסיה הריאלית" בראשון-לציון, והלימודים שם היו ברמה גבוהה והתפרשו על פני ארבע שנים.<br />הכיתה הראשונה בתיכון נקראה השנה ה"חמישית" (כיתה ט' כיום). הכיתה השנייה נקראה ה"שישית", והכיתה השלישית נקראה ה"שביעית". הכיתה האחרונה נקראה ה"שמינית" (כיתה י"ב).<br />המורה אליעזר קררי היה מחנך קפדן ביותר, והייתה לו שיטה משלו ל"חנך" את התלמידים הסוררים. הוא היה רושם בפנקסו את התלמידים שהפריעו לו, והוא היה שואל אותם בקול רשמי: "מה למדתם בתנ"ך?", אם התלמיד היה עונה למשל: "יהושע פרק כו'..." אז התלמיד הנזוף התבקש להגיע למחרת היום ולדקלם בע"פ את כל הפרק.<br />השנה הראשונה ב'גימנסיה' הייתה "שנה כללית". בשנה השנייה התחלקנו לשתי מגמות: ה"ריאלית" "והקלאסית". אני הייתי ב"ריאלית" כי אהבתי גיאוגרפיה ופיזיקה. כימיה אהבתי פחות, כי היתה לי מורה גרועה בשישית. אח"כ שופר המצב.<br />המורה לדקדוק וללשון עברית היה גדעון כצנלסון, שנתן המון המון שיעורי בית. למדנו בע"פ את כל הבניינים של הפועל. למדתי גם ערבית (ששימשה אותי מאוחר יותר עם התגייסותי לצבא לחיל-המודיעין).<br />כשהייתי בתחילת השמינית התקיימה ההצבעה באו"מ על תוכנית החלוקה (פירושה המעשי היה הכרת האו"מ בזכותם של היהודים להקים מדינה ריבונית בארצם). אני זוכר שהאזנתי לשידורי הרדיו. הקריין הכריז בקול רשמי את שמות המדינות התומכות והמתנגדות לתוכנית החלוקה:"... וונצואלה- יאס- איטלי- נו..." וכו'. לאחר שהסתיימה ספירת הקולות והתברר שיש רוב ברור בעד מדינה יהודית (33 מדינות אם אינני טועה היו בעד ההכרה ב"תכנית החלוקה"). היתה שמחה גדולה. מדינת ישראל קמה בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) למחרת פרצה מלחמת העצמאות. ארבעה אירועים חשובים זכורים לי מהמלחמה:<br />1) המדריך שלנו בגדנ"ע גדעון גורדון אמר לנו שאם המצרים יפלשו, אנחנו בני-הנוער נצטרך לשכב בתעלות הקשר, וכשהמצרים יעברו עם הטנקים, אנחנו נצא ונזרוק עליהם בקבוקי מולוטוב (כמו שהיה בסטלינגרד). עד היום אני זוכר את הפחד מהרעיון, שאנחנו כילדים התבקשנו לבצע פעולות כגון אלה ולהלחם בצורה פרטיזנית ולא מתוכננת.<br />2) בתחילת הפצצות של המצרים על הישובים היהודים, החקלאים נתנו לנו אתי חפירה והתבקשנו לחפור תעלות מיגון כנגד הפצצות האויב המצרי. בכל אופן, לא הספקנו לסיים לחפור אותן עד סוף המלחמה.<br />3) באחד הימים הגיע אלינו רופא והזהיר אותנו שאם המצרים יגיעו לארץ, הם עלולים להביא איתם את מחלת החולירע, ואנחנו צריכים מאוד להיזהר.<br />4) דן הוכברג: הבן של בן-הדוד שלי נהרג בהיותו בפלמ"ח. באותו אירוע הלגיונרים הירדנים קצרו 20-28 מחבריו.<br /><br /><span style="color:#000066;">השירות הצבאי ובמהלכו הלימודים באוניברסיטה העברית</span><br />עם סיום התיכון התגייסתי לעתודה האקדמאית של הצבא- במחזור השני (מחזור ב'). עם התגייסותי עברתי טירונות כללית, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי בתנאים קשים מאוד בשכונת הבוכרים בירושלים, בלי מים, בלי חשמל, ללא שירותים, וללא חימום– ולמרות כל זאת נשארתי בחיים... לאחר מכן, התגוררתי בשיכוני הסטודנטים (ב"מעונות").<br />באוניברסיטה למדתי "גיאולוגיה" כמקצוע ראשי, "תורת הקרקע" ו"תורת-המינרלים", כמקצועות משניים. בחופשה <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjh8uIuXOspc_71kcO84KI7A7FfUg3EkTeISAkURLFYzptsQIAw8roYmo9QsoSfnyp40e1F4ANGqP5ZL3ckAvuKeBiu4HCuZfLIinGSV0xbNrmkM-3P5cPGByRuvzYZ7TCBKNcRoBP2VwJL/s1600-h/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91+%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%9F+%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%94.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327773960917454370" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 222px; CURSOR: hand; HEIGHT: 161px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjh8uIuXOspc_71kcO84KI7A7FfUg3EkTeISAkURLFYzptsQIAw8roYmo9QsoSfnyp40e1F4ANGqP5ZL3ckAvuKeBiu4HCuZfLIinGSV0xbNrmkM-3P5cPGByRuvzYZ7TCBKNcRoBP2VwJL/s320/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91+%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%9F+%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%94.jpg" border="0" /></a>הראשונה מהלימודים- עם תום שנה א' באוניברסיטה- עברתי קורס מכי"ם (מפקד שאינו קצין) מטעם הצבא, ובשנה שלאחריה עברתי קורס קצינים וקיבלתי דרגת סג"מ (סגן משנה). הלכה למעשה- לא היו לי חופשות קיץ בתקופת הלימודים. השתתפתי במיפוי הגיאולוגי של הנגב, והחל משנת הלימודים השלישית עבדתי כעצמאי במחקר של פוספטים באיזור עין-יהב, ופצלי שמן באיזור ים-המלח. לגבי השירות בחיל המודיעין איני יכול לפרט.<br /><br /><span style="color:#000066;">המשפחה <br /></span>בשנת 1954 נסעתי לצרפת. בדרך חזרה לארץ, עליתי על הספינה "נגבה" בנמל "מרסיי", שם פגשתי לראשונה את אשתי לעתיד אילה, שהייתה <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhABwsaWQ-NMKYu3g4Y08uRvX6JTY_vpx2aU-HvyUIvCVm5svHAiiZPplAhET2S_C72Qwxbm5ar4I8r75Lgy6EZKRcjMuFImBfdF8v8E3QXkyQuuEReBnSOsTnh_qAyar00ILT3YR4o3z66/s1600-h/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91+%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327771096334283026" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 222px; CURSOR: hand; HEIGHT: 158px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhABwsaWQ-NMKYu3g4Y08uRvX6JTY_vpx2aU-HvyUIvCVm5svHAiiZPplAhET2S_C72Qwxbm5ar4I8r75Lgy6EZKRcjMuFImBfdF8v8E3QXkyQuuEReBnSOsTnh_qAyar00ILT3YR4o3z66/s320/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91+%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94.jpg" border="0" /></a>בדרכה ארצה כעולה חדשה. מאוחר יותר פגשתי באקראי את אילה שוב באחד מרחובות תל אביב בתקופה בה שרתתי כקצין צעיר באזור הקריה. לאחר חברות קצרה נישאנו בשנת 1958 ובחודש מאי 1960, נולד בני הבכור חיים בבית- החולים "קפלן" ברחובות. כמה חודשים לאחר מכן נסעתי בגפי <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgd7OsK3PR5EbZiAJ4mJ93OV_jyExoXrtN37ThCHdpF658pMk-HmCHEsrn9iDZutCSd8L16Yy1JlkLEMcpbZ2ZTvXjmRqexjpuGXsWVlQZ7NMlOnOGkAv7v2w47z_tiIuBQ7qOCzPFaytYb/s1600-h/IMG_0061.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326280881702565426" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 251px; CURSOR: hand; HEIGHT: 173px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgd7OsK3PR5EbZiAJ4mJ93OV_jyExoXrtN37ThCHdpF658pMk-HmCHEsrn9iDZutCSd8L16Yy1JlkLEMcpbZ2ZTvXjmRqexjpuGXsWVlQZ7NMlOnOGkAv7v2w47z_tiIuBQ7qOCzPFaytYb/s320/IMG_0061.jpg" border="0" /></a>לארה"ב ל"שנת-השתלמות" באוניברסיטת 'ג'ון הופקינס' שבבולטימור, שם התמחיתי ב"סדימנטולוגיה" (תורת המשקעים הגיאולוגיים-העוסקת בחקר השכבות הגיאולוגיות מתקופות שונות ותורת-המאובנים ). לאחר כמה חודשים, הצטרפו אליי בארה"ב, אשתי אילה ובני חיים.<br />בתום שנת ההשתלמות בארה"ב חזרנו לארץ. התגוררנו בדירה בשכונת "רסקו" בירושלים. במרץ 1963 נולדה בתי דלית בבית-החולים הירושלמי "משגב-לדך".<br />בשנת 1964 עברנו למוצא- עילית במבואותיה המערביים של ירושלים. שכונת מגורים שנבנתה על צלע הר ומנתה 120 משפחות.<br />בגינת הבית שתלתי עצי-פרי מכל הסוגים והמינים: עצי-הדר, שזיפים, אפרסקים ושסק. ניסיתי אף לגדל אבוקדו, שסבל מאוד מתנאי הקור של ירושלים. בעונות החורף שבהן היה יורד שלג, היה עליי להשקות את העלווה של האבוקדו, כדי שהוא לא יקרוס מעומס השלג, ובכדי שהוא לא יקבל מכת קור.<br />ה"בוסתן" הניב פרות רבים, גדולים ועסיסיים, וחברים רבים ובני משפחה, היו מגיעים בשבתות ומתענגים על טעמם.<br />ביליתי בגינה שעות רבות, והיה לי סיפוק רב מכך. (חרה לי שילדיי לא אהבו את הפירות הבשלים והעסיסיים. הם העדיפו לאכול את הפרי טרם התרככותו).<br />בחצר הבית, בניתי בעשר אצבעותיי בריכת שחייה מבטון, שממנה נהנינו במשך שנים רבות.<br />יום אחד בעת בניית טרסה בגינה ,הגיח נחש צפע ענקי באורך של מטר עד מטר וחצי .הרגתי אותו באמצעות טורייה (סוג של מעדר).<br />באותן שנים ,במקביל ללמודי תואר שני (על מצוקי ההעתקים של ים-המלח) ועבודה על הדוקטורט, עסקתי יחד עם חברי משה סלע בעבודת מחקר ושיקום הבדווים במסגרת הפיתוח של דרום סיני לאחר כיבושו במלחמת ששת-הימים.<br />המחקר נסב על השבטים שהיו פזורים ברחבי האי סיני שבטים כמו: "ג'בלייה", "אליגת", "וולאד-סעיד" ו"חמאדה". במסגרת המחקר על השבט, מיפיתי בעזרת כרטיסיות את מבנה המשפחה המצומצמת, ומבנה המשפחה המורחבת (החמולה), של השבטים.<br />בשנת 1968 אימצנו את סילבי בלום כבת. סילבי, האחיינית של אשתי איילה, התייתמה מהוריה ברנרד (בתאונת דרכים) וסוזי (ממחלת סרטן) ובהחלטה משותפת שלי ושל אילה החלטנו להביאה לארץ.<br />ב7 לאוקטובר 1972 נולד בני צביקה.<br /><br /><span style="color:#000066;">מלחמת יום הכיפורים- אוקטובר 1973</span> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhK0ROypmylknld2zeZ6uKN5THKIhLKqhU5L6Toz7IKRh2u4lnWm5iYYwQ0luzSI-XcdQTXgX2OwKjHObjp5IPFZxKUhfExq5j5tkdnUDma-G48Rkf6sNYmTpuhiLOqkN5EWMDOa6OWWU65/s1600-h/%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%AA+%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%9F+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327770531139875090" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 182px; CURSOR: hand; HEIGHT: 257px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhK0ROypmylknld2zeZ6uKN5THKIhLKqhU5L6Toz7IKRh2u4lnWm5iYYwQ0luzSI-XcdQTXgX2OwKjHObjp5IPFZxKUhfExq5j5tkdnUDma-G48Rkf6sNYmTpuhiLOqkN5EWMDOa6OWWU65/s320/%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%AA+%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%9F+%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.jpg" border="0" /></a><br />ביום הכיפורים של שנת 1973, שבת בבוקר. בשעה שמונה בבוקר לערך,צלצל הטלפון. התקשרו מיחידת המודיעין שאליה השתייכתי. לקחתי את המפתחות של מכונית ה"סיטרואן" האדומה ויצאתי החוצה. אשתו של השכן גדעון פלנטר פגשה אותי בדרך ושאלה: "מה פתאום אתה נוסע באמצע יום-כיפור?" עניתי לה בבדיחות-הדעת:" חסר להם בצבא חזן באיזשהו מחנה צבאי ואני נוסע לשם..." נסעתי עם טיפת-הדלק האחרונה שהייתה לי ברכב עד למחנה "קסטינה", שם ארגנו את המפות ו"ירדנו" עם לילה לצפון סיני, שם פגשתי בדווי מקומי מאחד השבטים שהכרתי שאמר לי בערבית: "אל תדאג- אתם תנצחו את המצרים". הייתי כבר קצין בדרגת סרן. חצינו את תעלת-סואץ עם האוגדה של ברן (האלוף אדן). המלחמה הסתיימה כעבור שלושה שבועות, וממש לפני כניסת הפסקת האש לתוקף- בהיותינו על יד הגשר שבצפון האגם המר הגדול- המצרים פתחו ב"הרעשה"- הפגזה ארטילרית כבדה. כמה מחיילנו נהרגו. אני ניצלתי מאותה הפגזה, למרות שפגזים נחתו בקרבתי (במרחק של 50 עד 80 מטר). מס' חודשים לאחר המלחמה חזרתי לסיני במסגרת עבודתי במכון הגיאולוגי ועדיין ניתן היה להבחין בבורות שנוצרו כתוצאה מנפילת הפגזים באותה הפגזה איומה.<br /><br /><span style="color:#000066;">הגירושין והקמת משפחה חדשה<br /></span>בשנת 1982 החלטתי לאחר לבטים קשים- להתגרש מאשתי אילה, ולעזוב את משפחתי ואת הבית במוצא. (נעצבתי מאוד שעליי להיפרד מהגינה המדהימה שהקמתי במשך קרוב לעשרים שנה).<br />התחתנתי בשנית עם איריס אלדר, שאותה הכרתי במהלך עבודתי באוניברסיטה העברית. איריס היתה סטודנטית לביולוגיה. נולדו לנו שלושה ילדים: נעמי, תמר ועלי.<br />בשנים הללו עסקתי בהשלמת עבודת ה"דוקטורט", התמקדתי ב"סדימנטים במדף היבשת- במורד הים העמוק של מדינת-ישראל". עשיתי מחקרים בים-המלח, ים-תיכון וים-סוף, ואחר-כך מחקרי-חוף, תנועת-חולות, מבנים מלאכותיים בים, שוברי-גלים ודומיהם. עבדתי על המחקר עם אשתי איריס בנושא "מפלסי-ים היסטוריים במהלך 10,000 השנים האחרונות". פיתחנו שיטה חדשה של שחזור מפלסי- ים מתקופות עתיקות לאורך חוף- הים התיכון של ישראל ועל כך קיבלתי את תואר הדוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.</span>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-12467325606551187922009-04-07T06:47:00.000-07:002009-04-24T02:13:52.694-07:00סבי אלי חנניה<iframe width="425" height="350" frameborder="0" scrolling="no" marginheight="0" marginwidth="0" src="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&ie=UTF8&msa=0&msid=101409658407635242972.000467e7edd7192d4f307&ll=32.282154,39.562626&spn=12.9859,18.676758&z=5&output=embed"></iframe><br /><small>View <a href="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&ie=UTF8&msa=0&msid=101409658407635242972.000467e7edd7192d4f307&ll=32.282154,39.562626&spn=12.9859,18.676758&z=5&source=embed" style="color:#0000FF;text-align:left">מסלול חיי סבא אלי</a> in a larger map</small><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;color:#000066;">סבא אלי</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><br />סבא אלי<br />סבא אלי נולד בשנת 1938 בבגדד (עיראק) לאמו טובה ואביו סלים (בתרגום לעברית: שלום). ההורים בחרו לקרוא לו בשם זה, ע"ש אליהו הנביא. באותה תקופה השמות שנבחרו היו בד"כ שמות שנלקחו מהתנ"ך. סבא היה הילד השני למשפחת חנניה (אחיו הבכור בנימין נולד שנתיים לפני כן). סבא סיפר לי על ילדותו בעיראק, עלייתו לארץ והשתלבותו כעולה חדש בארץ קולטת עליה. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">החיים בעיראק 1938-1951</span> </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">סבא נולד וגדל בבגדד בשכונת בן סעיד. שכונה מעורבת של יהודים ומוסלמים שחיו בשיתוף פעולה וגילו יחס סובלני, אחד לאמונתו של האחר. הבית שבו גר סבא כמו בתים אחרים באותה תקופה בבגדד, היה בית קרקע בעל קומה אחת ועלית גג. החדרים שהיו צמודים אחד לשני יצרו מבנה מרובע ופנו לחצר מרכזית משותפת. בלילות הקיץ החמים, כשהחום היה בלתי נסבל, נהגו כולם לעלות ולישון על הגג הפתוח. לאבא של סבא אלי (סבא רבא סלים) הייתה חנות מכולת שסיפקה בכל יום גבינות טריות, חלב, ירקות ופירות. אמא של סבא (סבתא רבא טובה) עסקה במסחר וסיפקה סוכר לשוק הסיטונאי. יחסי השכנות הטובים עם הערבים בשכונת בן סעדון הושתתו על אמון הדדי ויחס של כבוד ליהודים. יחסים אילו עמדו במבחן באירועים שהתרחשו בסוף שנת 1941 בעיראק. באותה שנה עם התחזקות התנועות הניאו-נאציות בעיראק והזדהות של רבים מתושביה עם השלטון הנאצי ושנאת יהודים, פרץ פוגרום ברחבי המדינה– ה'פרהוד'. המוסלמים שידעו לזהות את בתי היהודים ע"פ המזוזה והחמסה שנתלו על משקופי הדלת, פרצו לבתי היהודים והחלו במעשי ביזה ורצח. הזיכרון הראשון של סבא אלי- ילד קטן בן שלוש, היה מקום מחבואו בעלית הגג שם הוסתר יחד עם אחיו בנימין בן החמש במשך שלושה ימים בבית השכנים המוסלמים, עד יעבור זעם. תושבי השכונה המוסלמים שהסתירו בביתם את הילדים היהודים, הצליחו למנוע גם את כניסתם של הפורעים לשכונה ומנעו בגופם פגיעה בשכניהם היהודים. ולראיה בשכונה הזו אף יהודי לא נרצח ורכושם לא נבזז. בגיל שש נשלח סבא ל'בית המדרש' ששימש כגן ילדים. שם הילדים שהו במשך היום, שיחקו והקשיבו לסיפורים, בעיקר מהתנ"ך. בגיל שבע למד סבא ב'סטהמנדלי', בית מדרש שהכין את הילדים לפני כניסתם לבית ספר. כשהיה בן שמונה, למד סבי בבית הספר היהודי 'מנשה סלאח'. סבא מספר שעל מנת להגיע לבית הספר הם היו צריכים לחצות בדרכם <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEienWM1wM5K77XjMSivKVKiGDSlyQ_SjNAqqbXijOWlsYyUURIvuDtBddoNWh4AKy5pj4zg15Kwfuwg5yaWYzBkYS6HRFvyT4mmxTLppm5QOuCcGExW17vR0_LGjJLTtUONEX-6uBfXiacM/s1600-h/%D7%A4%D7%A8%D7%AA.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326308190461551618" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 190px; CURSOR: hand; HEIGHT: 140px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEienWM1wM5K77XjMSivKVKiGDSlyQ_SjNAqqbXijOWlsYyUURIvuDtBddoNWh4AKy5pj4zg15Kwfuwg5yaWYzBkYS6HRFvyT4mmxTLppm5QOuCcGExW17vR0_LGjJLTtUONEX-6uBfXiacM/s320/%D7%A4%D7%A8%D7%AA.jpg" border="0" /></a>ואדי שבימי הגשמים היה מתמלא במים. ע"מ שיוכלו לעבור את הואדי בבטחה, בנימין אחיו הגדול היה <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjzRSxX95KISP-XgC0qzkb_UFoeXdxx7lxsNi6M6zc_mUf8n8NVjD0ov5MDmfUuh3EO1CRox3iClsYJEk3UorTSd7Y8R6ZMGDf9rmSKVsIkyXYCaLzQQW0RPHRm4wWOm7CtsKzmchVgVqtu/s1600-h/images.jpg"></a>נושא אותו על גבו. אחרי הלימודים, לפני החזרה הביתה הם נהגו ללכת ולרחוץ בנהר הפרת. באחת הפעמים שבהם בילו כהרגלם בשחייה בנהר, הגיע בחור ערבי שנכנס לנהר וניסה להטביע את סבי. נער יהודי שהכיר את סבי, צפה במתרחש, זינק למים וחנק למוות את הבריון. חייו של סבא ניצלו. סיפור נוסף שסיפר לי סבא, התרחש כשסבא היה בגיל עשר. סבא סיפר לי שבעת חופשות מבית הספר, אבא שלו סלים, היה נותן לו סוכריות מחנות המכולת ברשותם. מקצת מהסוכריות היה אוכל ואת השאר היה מוכר ומרוויח דמי כיס. באחת החופשות, כשסייר להנאתו בשוק המקומי וניסה למכור את הסוכריות, הוא נתקל בנערים מוסלמים שעסקו בעבודות סבלות בשוק וחמדו את קופסת הסוכריות שהיתה ברשותו. הם דרשו ממנו למסור להם את הסוכריות וכשסירב , דקרו אותו במרפק ידו וברחו. הצלקות וסימני הפציעה נשארו לצמיתות ובכל פעם שהוא רואה אותם הם מזכירים לו את הסיפור הנורא. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">לא כל הסיפורים שסבא סיפר לי מפחידים כל כך, היו לסבא גם רגעי ילדות שמחים ומהנים. לסבא היה דוד אילם בשם חיים ,שעבד כסדרן בבית הקולנוע. סבא ואחיו נהגו אחר הצהריים לבלות שעות רבות בבית הקולנוע ולצפות בסרטים שהוקרנו. הסרטים היו בעיקר סרטי מערבונים אמריקאים שהוקרנו בשחור-לבן עם פס קול באנגלית ותרגום בצד הסרט. בחורף הוקרנו הסרטים במבנה סגור ובקיץ החם צפו בהם בחצר בית הקולנוע תחת כיפת השמיים. סבא והילדים בשכונה אהבו לשחק בכדורים שהם הכינו מסוליות נעליים ישנות. את סוליות הגומי הם חתכו לרצועות,הדביקו אותם ויצרו כדורים קטנים למשחק. הם אספו קופסאות ריקות של סיגריות מסוגים שונים, לכל סוג היה ערך שונה והם נהגו להחליף בניהם את הקופסאות ולהגדיל בכך את האוסף שלהם. בימי שבת, כשהמבוגרים היו מסיימים את התפילות בבית הכנסת (כל המשפחות היהודיות בעיראק היו משפחות מסורתיות), כל המשפחה היתה יוצאת לבילוי בפארק המקומי, פארק 'אל סעדון' . בפארק הם נהגו לשוט בסירות ,לדוג דגים בנהר (הדגים היו גדולים כל כך, שאת חלקם לא ניתן היה להכניס לרוחב הסירה אלא רק לאורכה), אח"כ הם היו עוגנים באחד האיים של הנהר, אוספים ירקות שצמחו על האי ומכינים מהם סלט, מבעירים אש למדורה, צולים את הדגים ונהנים מפיקניק בחיק הטבע.</span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">העלייה לארץ ישראל</span> -<span style="font-family:arial;">1951</span></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, השתנה יחס השלטונות בעיראק כלפי היהודים. יהודים רבים עזבו את עיראק באופן בלתי לגאלי ודוד של סבא, אהרון שהיה פעיל במחתרת היהודית בעיראק, ניסה לשכנע את ההורים של סבא לעזוב ולעלות לארץ. סלים, אביו של סבא סירב, החיים בעיראק מבחינתו היו נוחים והוא לא רצה בשינוי. המצב החמיר עם הגעתם של פליטים פלסטינאים שהגיעו בחלקם לעיראק לאחר מלחמת השחרור. ע"מ לספק לאותם פליטים מקום מגורים, המשטרה המקומית בהנחיית השלטון העיראקי החלה לסלק יהודים מבתיהם ואילו נאלצו לשכור בתים או לעבור לגור אצל בני משפחה שעדיין לא סולקו מבתיהם. הוריו של סבי קיבלו החלטה למכור ביתם לשכנים המוסלמים לפני שישיגו אותם נציגי השלטון ויבקשו מהם לפנות את הבית. המשפחה עברה לבית אחר בשכונה, בדמי שכירות. השנאה ליהודים גברה ובאזורים הסמוכים לשכונה החלו הערבים להתנכל ליהודים. יהודים שיצאו לעבודה נתקלו ביחס משפיל וקיבלו מכות מבלי יכולת להגיב. תגובה היתה גורמת למעצרם ע"י המשטרה שלא אהדה את היהודים ולא הגנה עליהם במיוחד. סליםהרגיש ביחס העוין של הסוחרים שעבדו עימו. יום אחד כשהגיע לתנובה, לקנות סחורה עבור חנות המכולת שלו בשוק 'קחוות אל זרירי'. ביקש אחד הסוחרים לקנות עבורו לוביה בשוק. הוא קיבל מכות נמרצות, כשהסוחר לא שבע נחת מכמות הסחורה שסיפק לו ואמר "סלים הוא עוד סוחר יהודי מלוכלך". לאור הנסיבות שנוצרו, הוריו של סבא קיבלו החלטה לעלות עם כל המשפחה לארץ. סבתא רבא טובה שברשותה היה כסף ממכירת הבית, פנתה לחייט –שהיה קרוב משפחה וביקשה שיתפור ביטנה בתוך המעילים ע"מ שתוכל להחביא בתוכם את שטרות הכסף. כמו כן החביאה שטרות נוספים בעקבים של הנעליים. אמא טובה הסבירה מאוחר יותר שנאלצה להבריח את הכסף לארץ בצורה זו, היות והשלטונות אסרו על היהודים לקחת איתם כסף ורכוש. היא ידעה שהמעשה אסור ושהיא מסכנת בכך את חיי בני המשפחה ולכן בחרה לא לספר לאף אחד, אפילו לא לבעלה. הכסף מהבריחה עזר להם מאד בשלב מאוחר יותר ,בקליטתם בארץ החדשה. סבא אלי זוכר מראות של שמחה והתרגשות במטוס. סבא היה בדיוק בגילי (גיל 12) כשעלה למטוס יחד עם אביו סלים, אימו טובה, האח בנימין, האח אבנר, האחות רינה, האח הקטן רוני והתינוקת נילי. </span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;color:#000066;">הקליטה בארץ ישראל 1953-1952</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">המפגש הראשון של העולים שירדו מן המטוס היה באדמת ארץ ישראל הקדושה. כל האנשים המבוגרים נשכבו על הארץ ונישקו את אדמתה. סבא זוכר שריכזו את כולם באוהלים גדולים והחלו לחטא אותם בתרסיס של חומר חריף. התחושה היתה מפחידה ומשפילה כאחת. תחושה שנצרבה במשפחה שנים רבות. משם העבירו את המשפחה למחנה מעבר בשם 'שער עליה' בעתלית ושבוע לאחר מכן העבירו אותם למחנה אוהלים בפרדס חנה. אבא של סבא קנה טוריה ע"מ לנכש את העשבים שהגיעו לגובה מטר אחד וחסמו את הכניסה לאוהל. הש</span><span style="font-family:arial;">הות במחנה ארכה שלושה חודשים, אח"כ עברה המשפחה לרמתיים (כיום הוד השרון) ורכשה שם צריף. בתקופה זו האח הגדול בנימין נשלח לקיבוץ רשפים (קיבוץ בצפון של השומר הצעיר). כמה חודשים אחר כך נשלח סבי לפנימייה ברמת הדסה למשך שנה. חורף 1952 היה חורף קשה במיוחד וההורים חשבו שטוב יהיה שסבא יעבור לפנימייה עד שהמשפחה תעבור לבית קבע. סבא השלים את שנות הלימוד החסרות (שמונה שנות לימוד וסיום כיתה ח') בשנה וחצי. במהלך אותה תקופה רכשו הוריו בית קרקע עם חצר גדולה בנווה נאמן שליד רמתיים. סבא נרשם ללימודים בתיכון חקלאי ע"ש מוסינזון במגדיאל (תיכון שקיים ופועל גם כיום בהוד השרון) ושהה שם בתנאי פנימייה.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">החיים בפנימייה החקלאית 1954- 1956</span> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgru-GdKFkO0SV6jRfXRlhsSDBh5T7DAMJkvTnbJbvXdQiaBPPGU_cePK3-jn6-Qo8WuCzZpelJAewO-6DFTwOM1CgfXKlBU0QG-L_jmPdzxZnfCbBVwXuL1sumxQ0J5rXn04vo1eXomw0m/s1600-h/%D7%9E%D7%97%D7%A8%D7%A9%D7%94e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326305311286280882" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 271px; CURSOR: hand; HEIGHT: 152px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgru-GdKFkO0SV6jRfXRlhsSDBh5T7DAMJkvTnbJbvXdQiaBPPGU_cePK3-jn6-Qo8WuCzZpelJAewO-6DFTwOM1CgfXKlBU0QG-L_jmPdzxZnfCbBVwXuL1sumxQ0J5rXn04vo1eXomw0m/s320/%D7%9E%D7%97%D7%A8%D7%A9%D7%94e.jpg" border="0" /></a></span><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">את החיים בפנימייה זוכר סבא כחוויה מיוחדת מאד. חיי היומיום בתיכון החקלאי נחלקו לשניים: חצי יום עסקו בלימודים וחצי יום בעבודה חקלאית. לפנימייה הגיעו נערים מאזורים שונים בארץ שהפכו במהירה לקבוצת חברים מלוכדת. בשעות הערב היו החברים מתכנסים יחד, מפלחים אבטיחים מהשדה, בוצרים ענבים מהכרם ומכינים מיץ ענבים. חבר שעבד כלולן היה מביא ביצים מהלול. סבא זוכר שהחבר ביקש לעבוד בלול כי מאד אהב לאכול ביצים, בכל יום אכל עשר ביצים לא מבושלות במהלך עבודתו ולקבוצה לקח עשרים ביצים נוספות. האחראים על הלול לא הבינו מדוע ירדה תפוקת הביצים של המטילות... תפקידו של סבא היה לחרוש את השדות. היה לו פרד רתום למחרשה ששימש אותו לעבודה בשדות. אחר הצהרים סבא היה רותם את הפרד לעגלה ומוביל את החלב הטרי שנחלב בבקר לתנובה. הפרד שהתעייף מהעבודה בשדות היה מסרב לעיתים לזוז. סבי שסבלנותו פקעה, החליט ללמד את הפרד לקח. יום אחד, כשהיו בדרכם למחלבה והפרד סירב שוב לזוז ממקומו. סבא החליט לטפס על אחד העצים ולקחת ענף שישמש לו כשוט ע"מ שיוכל להכות בו את הפרד העקשן. הכוונה ללמד את הפרד לקח עלתה לסבי במחיר כואב מאד. סבא שטיפס על העץ , נאחז באחד הענפים, הענף נשבר וסבא נפל מגובה רב ונחבט קשה בראשו. עובר אורח שנכח במקום עזר לסבי לעלות על הפרד. בדרך, איבד סבי את הכרתו והפרד שהכיר את הדרך נשא אותו חזרה לפנימייה. שם נלקח למרפאה וטופל. את הלקח למד סבא, המחשבה שרצה להכות את הפרד שהוביל אותו פצוע ושותת דם לבי"ס ייסרה את מצפונו זמן רב. סבא אהב לדהור על הפרד בשדות הפתוחים של המושבה וכשהפרד מת, סבא בכה והרגיש עד כמה הוא נקשר לאותו פרד "עקשן" שבדיעבד הציל את חייו של סבא. </span></div><div dir="rtl" align="right"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjL6Y7TwfmAougWPVEm4W4MdcMhrJePlClj0KdwLjBBBpEdbx4HpIDv3MCQK8oLDr7fygw4kskCN_k0m9dt22x-5ylzCgqIosRIc-n02YgW8YRDSd6nrqE1_l694v4Nir4kxl_0bf3iarxQ/s1600-h/IMG_0001e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326304463610442946" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 181px; CURSOR: hand; HEIGHT: 198px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjL6Y7TwfmAougWPVEm4W4MdcMhrJePlClj0KdwLjBBBpEdbx4HpIDv3MCQK8oLDr7fygw4kskCN_k0m9dt22x-5ylzCgqIosRIc-n02YgW8YRDSd6nrqE1_l694v4Nir4kxl_0bf3iarxQ/s320/IMG_0001e.jpg" border="0" /></a><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">הגיוס לצה"ל 1958-1961</span> </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">גיוסו של סבא לצה"ל נדחה וסבא הצטרף לשירות סדיר רק בגיל תשע עשרה. אחיו בנימין ששירת באותה עת ביחידה קרבית נפצע קשה במלחמת סיני. בגלל פציעת האח החליט הצבא לעכב את השירות הצבאי של סבא ע"מ שלא יפגעו שני אחים מאותה משפחה. האח בנימין השתחרר וסבא גויס ליחידת הנח"ל ועבר טירונות במשך שלושה חודשים (במחנה שמונים). סבא שרצה להצטרף לצנחנים, נאלץ להמתין שלושה חודשים עד לטירונות צנחנים ולכן כשביקש לא להמתין עוד, נשלח ליחידת הנדסה קרבית. בחיל ההנדסה התנדב לנהל את מחסני הנשק בבסיס הדרומי בבאר שבע. לקראת סיום שירותו הסדיר, נשלח סבא שהיה בוגר פנימייה חקלאית, לכפר יחזקאל לעזור לבני המושב. סבא היה קם בארבע לפנות בקר לחלוב את הפרות ומצטרף מאוחר יותר לארוחת בקר עם המשפחה שאימצה אותו .עד לשעות הצהריים חרש את השדות ואחר הצהריים עבד בלול ובדיר. </span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">הלימודים והעבודה 1961-1966</span> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjPLUdi7G2BqMek2q0huOzeqUdwAM-jdB3FhwQs3FFbHGTDvFMM1Mxb2xYVHwGlqlQNtU5GZ2kGllN5FuB2zATB0wXHyKRkYa0haG8sSo7JGyTOSrI4BOh4cai7tRPmQROlatx5kh_82X7S/s1600-h/IMG_0003e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326304208108053570" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 254px; CURSOR: hand; HEIGHT: 181px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjPLUdi7G2BqMek2q0huOzeqUdwAM-jdB3FhwQs3FFbHGTDvFMM1Mxb2xYVHwGlqlQNtU5GZ2kGllN5FuB2zATB0wXHyKRkYa0haG8sSo7JGyTOSrI4BOh4cai7tRPmQROlatx5kh_82X7S/s320/IMG_0003e.jpg" border="0" /></a></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">כשהשתחרר מהצבא, הוצע לו ללמוד דפוס אופסט (שנת למודים תמורת שנת עבודה). את התעודה כמדפיס ראשי קיבל מידיו של ח"כ יגאל אלון שהיה אז שר העבודה. לאחר שסיים את לימודיו עבד כמדפיס בהוצאת הספרים 'מסדה'. סבא מונה למדפיס ראשי והיה אחראי להדפסת המהדורה הראשונה של ה'אנציקלופדיה העברית'. </span></div><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;color:#000066;">נישואין ומשפחה 1964</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">ואילך את היכרותו של סבא אלי עם סבתא חנה והקמת המשפחה, העדיף סבא שסבתא תספר ולכן תוכלו לקרוא אותו בסיפור חייה של סבתא חנה. סבא אלי וסבתא חנה עברו לגור ברעננה ואחרי שנה נולדה אמא שלי איריס. כשלאמא שלי מלאו שנה, סבא חלה בדלקת פרקים קשה ואושפז בבית החולים 'תל השומר'. סבא סיפר לי שבמלחמת ששת הימים (1967) הוא פגש בבית החולים חייל פצוע ששירת עימו ב'חיל ההנדסה'. החייל סיפר לו שרבים מהיחידה בה הם שירתו נהרגו ונפצעו במלחמה. אני חושבת שאולי המחלה הצילה את סבא שלי שבעותה עת שהה בבית החולים ולא השתתף במלחמה. שנים אחר כך חזר סבא לשירות מילואים כחובש. סבא סבל שנים רבות מהמחלה ועזב את עבודתו כמדפיס. כשהשתחרר מבית החולים לאחר שנתיים, עבד ב'עיריית רעננה' והיה אחראי על מדור המים בעירייה עד צאתו לפנסיה.</span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;">בשנת 1995 סבא וסבתא עברו לגור בצור יגאל.</span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dwFfG5HFxJL1e5yH6me7CPib_jtmctNLm8YHogsdnPbxVkoXMj_x8zCojR3QSOxwpSyPlKtYWP6OiBWmLgUKA' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-43701369746311892982009-04-06T07:08:00.000-07:002009-04-23T00:47:22.961-07:00סבתי חנה חנניה<div><iframe marginwidth="0" marginheight="0" src="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&ie=UTF8&msa=0&msid=101409658407635242972.0004662fb694cea7be4fc&ll=31.914868,39.111328&spn=13.038482,18.676758&z=5&output=embed" frameborder="0" width="425" scrolling="no" height="350"></iframe><br /><small><span style="color:#000000;">View </span><a style="COLOR: #0000ff; TEXT-ALIGN: left" href="http://maps.google.com/maps/ms?hl=en&ie=UTF8&msa=0&msid=101409658407635242972.0004662fb694cea7be4fc&ll=31.914868,39.111328&spn=13.038482,18.676758&z=5&source=embed"><span style="color:#000000;">מסלול חיי סבתא חנה</span></a><span style="color:#000000;"> in a larger map</span></small><span style="font-family:arial;"></span><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;"><br /></span></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">סבתא חנה </span><br /></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">סבתא חנה נולדה בעיראק בבי"ח בעיר הבירה בגדד. </span><br /><span style="color:#000000;">להוריה שלמה וגורג'יה.</span><br /><span style="color:#000000;">הוריה קראו לה בשם חנום(בתרגום לעברית= גברת), שמה עוברת לחנה כשעלתה לארץ.</span><br /><br /><span style="color:#000066;">סבתא סיפרה לי את סיפורה:<br /></span><span style="color:#000000;">השכונה בה גרתי, שכונת אבו סיפן (=אב שתי החרבות), היתה שכונת פרברים ששכנה בצידה המזרחי של עיר הבירה בגדד(מרחק הליכה של שלושים דקות ממרכז העיר). השכונה היתה שכונה יהודית, שנבנתה כמעין גטו(50,000 תושבים יהודים ומיעוט ערבי בתוכה).</span><br /><span style="color:#000000;">"גדלנו במשפחה ענייה , האבא שלמה עסק בעבודות סבלות שונות. הקושי בפרנסת המשפחה , אילץ את אמא שלי לקחת על עצמה את עול הפרנסה. יציאת נשים מחוץ לבית היתה דבר חריג באותה תקופה (תפקידן של הנשים בעיראק היה לגדל את הילדים ולעסוק בעבודות הבית). מגיל שלוש התלוויתי לאימא שלי שעבדה ככובסת בביתו של שופט יהודי שהיה חבר בפרלמנט העיראקי. אשתו של השופט,המעסיקה של אמא שלי ,הייתה נותנת לי ממתקים כדי להעסיק אותי על מנת שלא אטריד את אימי בזמן שעסקה בעבודות הבית השונות.אחי השני יחזקאל שהיה בן אחת עשרה הוא זה שדאג לי ושמר עלי כשלא יכולתי להתלוות אליה. אני זוכרת מקרה אחד שבו אחי החליט לקחת אותי לבית הקולנוע בעיר. אחי אהב לצפות בסרטי מערבונים אמריקאים שהגיעו מדי פעם לעיר הגדולה.ישבנו בשורה הראשונה והתחלנו לצפות בסרט. בשלב מסוים ,כשעל המסך הופיעו סוסים דוהרים ברעש מחריש אוזניים,. אני שהייתי קטנה מאד לא הבנתי שמדובר בסרט, נבהלתי מאד והתחלתי לצרוח. ביקשתי מאחי לצאת מהאולם, מאד פחדתי. אחי שרצה להמשיך לצפות בסרט, אילץ אותי להישאר איתו . מרוב פחד ברח לי פיפי במכנסיים.אחי כמובן כעס עלי ויצאנו באמצע הסרט מהאולם. אני ואחי הינו מאד קשורים אחד לשני, כי למרות שהיה ילד בעצמו , הוא זה שטיפל בי ושיחק איתי בכל שעות היום. אחי הבכור ששון שגדול ממני בעשר שנים, נאלץ לעזוב את הבית ולגור עם משפחתו של האב. המשפחה של אבא שלי היתה במצב כלכלי טוב יותר. היתה להם רפת והם סחרו בפרות. אחי הבכור שעבר לגור עמם, היה אחראי על חלוקת החלב . השכם בבקר,אחרי שהמבוגרים סיימו לחלוב את הפרות, הוא היה אוסף את מיכלי החלב ומחלק אותם ללקוחות הקבועים.כשסיים את עבודתו, יכול היה ללכת לבית הספר. את אחי ששון למדתי להכיר רק אחרי עלייתנו לארץ. " </span></span></div><div><span style="font-family:arial;"><br /><span style="color:#000066;">ההחלטה לעלות לארץ ישראל<br /></span><span style="color:#000000;">"משפחתי חוותה את מראות הזוועה בשכונה היהודית שבה חיו ,בפוגרום שנערך בשנת 1941 ה"פרהוד". המשפחה ראתה ערבים מוסלמים שנכנסו לשכונה ושחטו בסכינים יהודים שנקרו בדרכם. המראות הקשים של רצח, אונס וביזה הביאה אותם להבנה שהם חייבים לברוח למקום אחר. הניסיון לעבור את הגבול לאיראן השכנה היה מסוכן מאד , מה גם שמשפחתו של האב שלמה שהחזיקה באחי הבכור, סירבה לעזוב ואמא שלי לא הסכימה לעזוב בלי אחי. רק לאחר כמה שנים, בגל העלייה הגדול של שנות ה50 כשיהודים רבים החליטו לעלות לארץ וגם המשפחה המורחבת החליטה לעלות ארצה, אמא הסכימה סוף סוף לעזוב. רישום המשפחות שביקשו לעלות לארץ נערך בבית הכנסת היהודי.בכל שבוע , פורסמה בבית הכנסת הרשימה של המשפחות שצריכות לעבור למחנה מעבר לקראת הטיסה לארץ. אמא חיכתה לראות שכל המשפחה של אבי בדרכה לארץ ורק אח"כ נרשמה לעליה. חיכינו תקופה ארוכה של כמה חודשים , מאורגנים עם מזוודות ליום בו נופיע ברשימת העולים. כשהגיע הרגע , אספו אותנו ועוד משפחות רבות למקום ריכוז בבית הספר היהודי "באב אל שרגי" .ישנו עם שמיכות על הרצפה והמתנו. בבקר , נציגי השלטון העיראקי לקחו מכולם טביעות אצבעות והבהירו לנו שלא נוכל לחזור שוב לעיראק בעתיד. הטיסה נקבעה לשעות הלילה . השלטונות העיראקים לא רצו שהתושבים המוסלמים יבינו שהיהודים עוזבים ולכן, כל המראות המטוסים נעשו בלילה, בחושך מוחלט."</span><br /><span style="color:#000000;"></span><br /><span style="color:#000066;">העליה לארץ ישראל</span></span><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;"> 1951-1958 </span><br /></div></span></span><p><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"בגיל חמש עליתי ארצה. אני זוכרת שבעלייה למטוס בדקו כל אחד ואחד מאיתנו ע"מ לוודא שאף אחד לא לקח איתו כסף, תכשיטים או דברים יקרי ערך (מותר היה לנו לקחת רק מזוודות עם בגדים ולא יותר). לאבא שלי היו כוסות קטנות של קפה בכיס. כשראו זאת הבודקים, הם כעסו מאד, לקחו את הספלים ושברו אותם על הרצפה. עלינו למטוס. ישבתי ליד החלון והבטתי בשמיים, ההמראה הפחידה אותי. אחי הבכור ששון הרגיע אותי ואמר לי שאנחנו עוד מעט נגיע לישראל, אך לא ידעתי מה זה ישראל... נחתנו בישראל לפנות בקר. היה זה יום שבת, יום אחרון של פסח. קיבלנו לארוחת בקר מצות ושתייה. נערך רישום של העולים. היהודים בעיראק שהיו כולם מסורתיים ושומרי שבת הזדעזעו מכך שיהודים בארץ ישראל כותבים בשבת, הם ראו בכך מעשה כפירה, ועוד בארץ הקודש??? משדה התעופה לקחו</span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTIH748rjHmSpg79pONgz9ZUmbAn6rvxKRk9P1pCw_SPNsfndFffZrPfcUCyyRYYs9O6jNdIzuFSkLQVDYRtD5rb0DItCWNbVxX7rmwzDLBl4c6Xj9M8jDjphaLdw58DKPBTPclBuzG58G/s1600-h/%D7%A9%D7%A2%D7%A8+%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%94.jpg"><span style="color:#000000;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326335250406558178" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 128px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTIH748rjHmSpg79pONgz9ZUmbAn6rvxKRk9P1pCw_SPNsfndFffZrPfcUCyyRYYs9O6jNdIzuFSkLQVDYRtD5rb0DItCWNbVxX7rmwzDLBl4c6Xj9M8jDjphaLdw58DKPBTPclBuzG58G/s320/%D7%A9%D7%A2%D7%A8+%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%94.jpg" border="0" /></span></a><span style="color:#000000;"> אותנו במשאיות למחנה המעבר 'שער העלייה' מחנה צבאי בעתלית . חילקו לנו אוכל ושמיכות. לאחר כמה ימים עברנו למחנה זמני בפרדס חנה.אחי הגדול ששון, נשלח למחרת היום לקיבוץ 'עברון' , קיבוץ של השומר הצעיר. לאחר כמה חודשים בפרדס חנה. אחי השני יחזקאל נשלח לקיבוץ גבעת חיים. אני נשארתי עם ההורים ולאחר כמה חודשים נוספים עברנו למעברה בכפר נחמן ,ליד המושבה רעננה . כשהגענו למעברה ראינו רק עשבים ואוהלים. לכל משפחה נתנו אוהל. לא היו מים אז אמא שלי עמדה בתור שעות על מנת לקבל דלי מים ממשאית שהגיע למעברה. ליד המעברה, היה פרדס ענק של תפוזים ואנשים הפיצו שמועה שניתן לאסוף תפוזים מהאדמה. אני ואמא אספנו תפוזים, היינו רעבות מאד. מיד הגיעו השומרים מהקיבוץ השכן, שהפרדסים היו שייכים להם ואיימו שיערבו את המשטרה. התחננו לפניהם ואמרנו שלקחנו רק מהרצפה. השאירו אותנו בפרדס עד הערב בתואנה שהמשטרה צריכה להגיע ולחקור את העניין. כמובן שהאיום היה איום סרק והמשטרה לא הופיעה.נשארנו בפרדס יום שלם בפחד איום ונורא. העולים </span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhLQPLqO-AJeLO1e0YhZotxyLv2sSsQf2G0YpRR3BKddMoedu-7eaOvqX81p3OUf6xwSsT1tPbD-SjpSDhUlmZLEMHVJopBPVo7FO35b8_I3pYkJxbOoJOYId-t9EiZnjTYfKQWSJJPCK5s/s1600-h/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%AA+%D7%A8%D7%A2%D7%A0%D7%A0%D7%94.jpg"><span style="color:#000000;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326334439777484450" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 147px; CURSOR: hand; HEIGHT: 106px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhLQPLqO-AJeLO1e0YhZotxyLv2sSsQf2G0YpRR3BKddMoedu-7eaOvqX81p3OUf6xwSsT1tPbD-SjpSDhUlmZLEMHVJopBPVo7FO35b8_I3pYkJxbOoJOYId-t9EiZnjTYfKQWSJJPCK5s/s320/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%AA+%D7%A8%D7%A2%D7%A0%D7%A0%D7%94.jpg" border="0" /></span></a><span style="color:#000000;">החדשים שהיו חסרי אמצעים, פשטו מדי פעם על שדות הקיבוצים. הקיבוצניקים לא גילו סובלנות רבה למעשים אילו והתייחסו אלנו בנוקשות וזרעו פחד בליבנו. הם הופיעו תמיד רכובים על סוסים והחזיקו בידיהם אלות מעץ. לאחר תקופה, קיבלנו צריף מעץ והוא הפך לבתינו החדש. </span></span></p><div><br /></div><p><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">בגיל שש וחצי- שבע ספרו לאמי שיש בית ספר במעברה וכדאי לשלוח אותי .אז רשמו אותי. נכנסתי לבית הספר ישר לכיתה ג'. היה לנו מורה נוקשה בשם חיים קאלו שהחזיק סרגל ביד וכל מי שהעיז לפטפט או להפריע, המורה היה מאיים עליו בסרגל שיכה אותו. כשהייתה מגיעה המפקחת וצופה בשיעורים ,הוא היה נועץ בנו מבטים מפחידים ולא העזנו להפריע </span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhHC1jJDokANzpBfECtsrUDVc81AMLQVsiVdCaZAikIYOP6Peta_QGabGInfymICJNuWPmZ53tPFjk0xvMlElNlgauZqSfHkhOv_yjl0r_evXXsFUmVdsHUfgttjN97WdrnHGw53uNGdIpu/s1600-h/%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%AA+%D7%A7%D7%A7%D7%9C.jpg"><span style="color:#000000;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326434828190436674" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 126px; CURSOR: hand; HEIGHT: 155px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhHC1jJDokANzpBfECtsrUDVc81AMLQVsiVdCaZAikIYOP6Peta_QGabGInfymICJNuWPmZ53tPFjk0xvMlElNlgauZqSfHkhOv_yjl0r_evXXsFUmVdsHUfgttjN97WdrnHGw53uNGdIpu/s320/%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%AA+%D7%A7%D7%A7%D7%9C.jpg" border="0" /></span></a><span style="color:#000000;">או לזוז ממקומותינו. מרבית השיעורים בוזבזו על ענייני משמעת, כך שלא ממש למדנו. המורה חיים נהג לספר לנו על מדינת ישראל והחשיבות בתרומה לקרן קיימת. בכל יום שישי ,בזמן שיעור חברה הוא היה מעמיד את הקופסא של 'קרן קימת לישראל' (קק"ל) בכיתה ועורך תחרות בין הילדים: מי שתרם הכי הרבה כסף לקופה הכיתתית קיבל יחס מועדף באותו היום. למרות שלא היה לנו הרבה כסף,תרמנו עד כמה שעלה בידינו. הכיתה שלנו אספה הרבה מאד כסף בהשוואה לכתות אחרות. בכתה ה' הגיעה אלינו מורה חדשה לאנגלית .המורה שלא נקטה באמצעי הפחדה כמו המחנך שלנו ,לא הצליחה להשתלט על הילדים. היא התייאשה ולא הסכימה ללמד אותנו עוד. בבית הספר שבמעברה היה חדר אוכל לארוחות צהריים. אני יכולה לומר בוודאות שכולם אכלו ארוחת צהריים בחדר האוכל,אך אני לא יכולתי לאכול משום שאמי לא שילמה עבור הארוחות. כדי לאכול מדי פעם ארוחה מלאה, התנדבתי לעבוד בתורנויות מטבח (שטיפת כלים, בישול,ניקיון, עריכת השולחנות ועבודות שנדרשו). בחדר האוכל יכולתי לאכול באופן חופשי. אהבתי במיוחד אורז עם אפונה ,מרקים ופילה דג שניתן פעם בשבוע (בשר לא היה אף פעם- מי ידע מהו טעמו של בשר?). האוכל בבית שלנו כלל בעיקר לחם, מרגרינה וכוס תה .מדי פעם אכלנו ביצים.(התקופה היתה תקופת צנע והמצרכים הוקצבו לכל משפחה ע"פ מס' הנפשות, באמצעות תלושים) . כמובן שההתנדבות בחדר האוכל של בית הספר אילצה אותי להפסיד שעות לימודים רבות. ליד המעברה היה שדה תעופה שבו אומנו טירונים. אנחנו הילדים צפינו בהם מרחוק. הסתקרנו לדעת מה הם עושים. כשהענישו חייל שלא הקפיד על כללי המשמעת ואולץ לרוץ סביב שדה- התעופה עם צמיג מלא בחול על גבו(כבר אז הבנו את המושג הצבאי 'טרטור'). כל הילדים שצפו במתרחש צעקו למפקדים שיוותרו לחייל המסכן. חיכינו לטקסי סיום הטירונות . ידענו שבסיום הטקס, הצבא ישאיר את הכיבוד הנותר בשטח. אנחנו חיכינו לרגע הזה והתנפלנו על שאריות האוכל . על מנת לממן לעצמי לבוש, ספרים ומחברות נאלצתי לעבוד בחקלאות בכל החופשות מבית הספר. עבדתי בקטיף תפוזים , באיסוף של בטנים, תירס,עגבניות, תפוחי- אדמה, מלפפונים, תותים ואבטיחים. תוך כדי העבודה אכלתי כמות גדולה מאותו הירק או הפרי שקטפתי באותו היום. זו הייתה הארוחה היחידה שלי. באחד הימים, בזמן שעסקתי באיסוף תפוחי אדמה. הגיח לפתע מולי נחש גדול. צרחתי מפחד ועברתי לערוגה אחרת והמשכתי לעבוד כאילו לא קרה כלום.לאחר כמה דקות הופיע נחש נוסף. נאלצתי לעבור לערוגה אחרת ולסיים כרגיל את יום העבודה. הפחד שלי מנחשים טבוע בי עד היום ואני לא מסוגלת לראות נחש ,אפילו לא בתמונה או בטלוויזיה. במקרה אחר הביאו אבטיחים לשוק בעגלה שנגררה ע"י טרקטור . אמרו לנו הילדים, שמי שיעזור לפרוק את האבטיחים מהעגלה, יקבל בתמורה אבטיח שלם למאכל. רצתי מיד לעזור. מההתנפלות של כולם ,נדחפתי בטעות ע"י מישהו לשיני המזלג של הטרקטור ונפצעתי. ירד לי דם רב. נבהלתי וברחתי הביתה .אף אחד לא טיפל בפצע שלי ונשארה לי צלקת בגב".</span></span></span></p><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">המעבר לבית משלנו במושבה רעננה </span><br /></span></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">"בשנת 1958 , כשהייתי בת שלוש עשרה ,אחי הבכור שהיה כבר חייל בשירות סדיר ועבד מדי פעם, לקח הלוואות וקנה את הבית ברעננה . בית קטן בקומת קרקע עם חצר קטנה.עברנו לגור ברעננה ואני התחלתי ללמוד בבית הספר מגד שבמושבה. שולבתי בכיתה ז'. התקשיתי בלימודים ,כי רמת הלימודים הייתה גבוהה יותר מבית הספר שבו למדתי במעברה.לא היה מי שיעזור לי להשלים את הפער. אף אחד לא התעניין, לא בדק, לא שאל, לא עזר... (הכוונה להוריי. מוריי.. המנהל). הקושי בלימודים, הוריד לי את החשק ללמוד ולפעמים זה בא לידי ביטוי בכך שנעדרתי (הברזתי) משיעורים . אף אחד לא הרגיש בחסרוני ולא אמרו לי שום-דבר. למשל, אני זוכרת שקרוב לחודשיים נעדרתי מבית הספר וזה לא הפריע לאיש. לרוב הלכתי לשדות ולפעמים שיחקתי עם חברות שלמדו בבתי ספר אחרים. אני רוצה לציין שאף תלמיד מהכיתה שלי שהגיע מהמעברה לא הצליח להתקבל לבית ספר תיכון." סיפור אחר שאני זוכרת מילדותי היה כשהייתי בגיל 13 . בשנת 1958 – כשהייתי בת שלוש עשרה , נערך מפגן צבאי גדול בחיפה לציון 10 שנים להקמת המדינה. מאוד רציתי לראות את המפגן .לקחתי את אמא שלי ונסענו ברכבת לחיפה.בדרך חזרה הביתה שאלתי את הנוסעים ברכבת, היכן התחנה להרצליה. מישהו אמר לי: "בתחנה הבאה תרדי.." כשירדנו מהרכבת ,ראיתי שהתחנה לא מוכרת לי. המקום היה שומם וסביבו שדות חקלאיים. רצתי מיד וטיפסתי חזרה על הרכבת שכבר התחילה בנסיעתה.אני הספקתי לעלות חזרה לרכבת, אבל אמא שלי שפחדה לעלות ,נשארה בתחנה.אני חששתי שאמא שלי, שאינה יודעת את השפה תישאר לבד בשדות ואני אאבד אותה לתמיד.התחלתי <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjxp0ikDVjuKjCB4P5fhxeXcdpdDgRcncaBondlDSdwPC5Jqw4TXyhXAPeGesA6bds17a7zH3gl3FM25IljCFpMn21RtLmv8VRXBtglfWuGUAo-43WLuWDWYBsGSJ9btzeWpKlK_8qCx8M7/s1600-h/IMG_0021e.jpg"><span style="color:#000000;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326336203171300578" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 209px; CURSOR: hand; HEIGHT: 120px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjxp0ikDVjuKjCB4P5fhxeXcdpdDgRcncaBondlDSdwPC5Jqw4TXyhXAPeGesA6bds17a7zH3gl3FM25IljCFpMn21RtLmv8VRXBtglfWuGUAo-43WLuWDWYBsGSJ9btzeWpKlK_8qCx8M7/s320/IMG_0021e.jpg" border="0" /></span></a>לצרוח בקולי קולות עד שנהג הקטר נאלץ לעצור את הרכבת ולחכות לאימי שתעלה.</span><br /></span></div><div><br /></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;"></span></span> </div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">ההכרות בין סבתא חנה לסבא אלי </span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"כשהייתי בגיל 15 נסעתי עם חברה לבקר קרובת משפחה רחוקה. שם פגשתי לראשונה בסבא אלי , שהיה חייל באותה עת . הוא הגיע למפגש עם אותה קרובת משפחה יחד עם אחיו בנימין. אלי ובנימין הציעו שנצא כולנו לבלות <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiiU1ZXv8Fa3QKrBcoudmKXlwmL6XzBJ0yUEglhGQ-fcd2W8ioDlbW5jTrQH9f61uotB3_rJWYyDI-a90MW4C-HvyOQTJMOC17u8XbL_LpmITAr7eSp93PSp2ZbMIjZPKmRekufZUtCj1BT/s1600-h/IMG_0011.jpg"><span style="color:#000066;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326335557427330066" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 210px; CURSOR: hand; HEIGHT: 146px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiiU1ZXv8Fa3QKrBcoudmKXlwmL6XzBJ0yUEglhGQ-fcd2W8ioDlbW5jTrQH9f61uotB3_rJWYyDI-a90MW4C-HvyOQTJMOC17u8XbL_LpmITAr7eSp93PSp2ZbMIjZPKmRekufZUtCj1BT/s320/IMG_0011.jpg" border="0" /></span></a>בלונה-פארק בפתח-תקווה. הבילוי היה מאד מהנה והשתעשענו כמו ילדים קטנים . לאחר כשבועיים החליטו אלי ובנימין לבקר אותי ואת חברותי. כך התחילה החברות עם אלי . קשר שנמשך כשנה. נפרדתי מהחבר שאהבתי בגלל שהאחים שלי התנגדו לקשר. הם חשבו שאני צעירה מדי לחברויות מסוג זה ולא ממש אהבו את אלי. הם אסרו עלי להמשיך ולהיפגש עימו. היו לי חברים אחרים וקשר רציני חדש עם חבר בשם נפתלי .התארסנו ותכננו להתחתן.הגורל כנראה רצה אחרת. בנימין האח של אלי הזמין אותי לחתונה שלו. נפתלי החבר שלי ביקש שלא אלך, הוא כנראה חשש מהמפגש שלי עם אלי. נפגשנו שוב ובילינו יחד כל הערב. אלי הציע להחזיר אותי הביתה והתחנן שנחזור להיות חברים . נפרדתי מהחבר שלי נפתלי וחידשתי את החברות עם אלי.אחרי חצי שנה התחתנו ב 'בית הרבנות</span><span style="color:#000000;">' בת"א. האחים שלי קיבלו את הקשר עם אלי ומאז הם חברים טובים. </span></span></div><span style="color:#000000;"><div><br /></span></div></span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjQuZQ0jqdZuwIDtDvbHAhQYRDr6bjz-aixRGD_TyeVq-B4ebkn1gPj00WGWGup4Q2uzfCKrgeUHc5_t80iffvV8Y35Ze_hyphenhyphenEdGQEDMHYvPxm40kwXdF6yvnn9aVSiSLFnL_idROmvi8ZlP/s1600-h/IMG_0034e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327788904368493858" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 209px; CURSOR: hand; HEIGHT: 179px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjQuZQ0jqdZuwIDtDvbHAhQYRDr6bjz-aixRGD_TyeVq-B4ebkn1gPj00WGWGup4Q2uzfCKrgeUHc5_t80iffvV8Y35Ze_hyphenhyphenEdGQEDMHYvPxm40kwXdF6yvnn9aVSiSLFnL_idROmvi8ZlP/s320/IMG_0034e.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;color:#000000;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;color:#000066;">נישואין ומשפחה -1964 ואילך</span></div></span><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;color:#000000;">שנה לאחר שנישאנו ,נולדה במזל טוב בתי הבכורה איריס שהייתה תינוקת סקרנית וילדה חכמה.איריס היתה ילדה שתמיד שאלה שאלות ואני השתדלתי ככל יכולתי להשיב ולספק את יצר הסקרנות העצום שלה.את האהבה הגדולה שלה לטבע ,אפשר היה לראות כבר בגיל צעיר מאד. לאחר שלוש שנים ושלושה חודשים נולדה בתי יפית, בחודש שביעי של ההיריון- פגית במשקל קילוגרם אחד ושש מאות גרם, לאחר סיבוכים רבים. יפית נקראה על שם אימי גורג'יה (בתרגום לעברית- יפה). אמרו לי שלא אוכל ללדת שוב. רופא שפגשתי 7 שנים מאוחר יותר, אפשר הריון נוסף. הייתי מודעת לסיכונים הרבים שבהריון הזה ,אבל רציתי ילד נוסף. שנה לאחר מכן ,נולד בן הזקונים שלי רן. ילדתי תינוק בריא ושמח שהביא הרבה אושר למשפחה. רן היה תינוק רגוע במיוחד,ילד חייכן ואהוב על כולם. גידלתי את המשפחה הקטנה שלי והשתדלתי להעניק להם ילדות אחרת מזו שהייתה לי. כיום, ילדיי הקימו משפחות משלהם ויש לי ארבעה נכדים. בתי הבכורה איריס, היא זו שילדה את נכדתי הבכורה נועה". </span></div><div><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><br /></div><div dir="rtl" align="right"></div><div><br /><br /><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dzkypcqxPcRTUBrf6X7o2HerZIIvYyYNCtO5k-EJ0qOSV26dqRuGgPqE--fsUKdCXZfHB8aiKdetNCc2uK5Pg' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe></div>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-45554522856269243072009-04-05T07:31:00.000-07:002009-04-22T01:34:27.234-07:00אבי חיים ניר<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhqYkU37oXYylUQczVZ3iatJwWZ3fkSsvDQ1hG8SekqOppeogjqY9zhL3fUjiiZTejo7JnyYJDL83nF6ALoyro3_DJzsQU_UdHoFUYLx3r86MWFMcQ91yiluP-wtZyUz3f1yvaKQRPtIlfs/s1600-h/%D7%90%D7%91%D7%90+%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326338804298363234" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 382px; CURSOR: hand; HEIGHT: 193px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhqYkU37oXYylUQczVZ3iatJwWZ3fkSsvDQ1hG8SekqOppeogjqY9zhL3fUjiiZTejo7JnyYJDL83nF6ALoyro3_DJzsQU_UdHoFUYLx3r86MWFMcQ91yiluP-wtZyUz3f1yvaKQRPtIlfs/s320/%D7%90%D7%91%D7%90+%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D.jpg" border="0" /></a> <span style="color:#000000;"><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">אבי חיים ניר </span><br /></span><span style="font-family:arial;">אבא שלי חיים נולד בישראל בכ"א אייר תש"ך. 18 במאי 1960 בבי"ח החולים קפלן שברחובות . ילד בכור להוריו אילה ויעקב ניר. אבא חיים נקרא על שם סבא שלו חיים ,אביה של אימו שנספה בשואה. אבא יליד הארץ ,סיפר לי על חוויות הילדות שלו , התבגרותו ואירועים שונים שלוו אותו במהלך חייו . </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">תקופת הילדות</span> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiB70OW9wBQjWXh7BKnIAnYqbKYNLuFuLQV_nrUWecbDY2zMieT3xRwxg037cO20FTlcyfn574zpzgzbx3A5m-45c9q4n0D6sA1CKfHR5ITf1OsO1gJwdGQwXTbevxKvq6rgSvCF3WuUm_0/s1600-h/IMG_0048e.jpg"></a></span><br /><span style="font-family:arial;">את ראשית חיי התחלתי במושבה נס ציונה, מושבה שסבי וסבתי היו ממייסדיה . בתקופה זו התגוררו הורי בביתם של סבא צבי וסבתא ציפורה (הוריו של אבי). כשהייתי בגיל חמישה חודשים נסע אבי יעקב לארה"ב ללימודים בבולטימור ואני נשארתי עם אימי בארץ . בגיל שבעה חודשים, טסתי עם אמי לארה"ב והצטרפנו לאבא יעקב. אמי ספרה לי <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj9WI9uMGxCkyZDnEFh2AI3t7Fz2Mn8BxjaY-K9Z2gfdh9a7YoUgT0FPz8CDDFKE-a6yBchMPl53z4NKbJRtrd_LjQqfOvegLKsP_k_iY2VSPVNMltlFSY2jKbhG9mXuKKoWu9slKEzv0_t/s1600-h/IMG_0069e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326314246781686594" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 204px; CURSOR: hand; HEIGHT: 164px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj9WI9uMGxCkyZDnEFh2AI3t7Fz2Mn8BxjaY-K9Z2gfdh9a7YoUgT0FPz8CDDFKE-a6yBchMPl53z4NKbJRtrd_LjQqfOvegLKsP_k_iY2VSPVNMltlFSY2jKbhG9mXuKKoWu9slKEzv0_t/s320/IMG_0069e.jpg" border="0" /></a>שבגיל שנה, בתקופת שהייתנו בארה"ב עשיתי את צעדיי הראשונים בילוסטון –פארק . בגיל שנה וחצי חזרתי עם הורי לארץ וגרנו בשכונת רסקו שבירושלים. הזיכרון הראשון שלי מגיל שלוש היה במקרה אחד ,לא נעים במיוחד, שבו החלטתי לטפס על כיסא שעמד בסמוך לחלון. למזלי הרב , הבחינה בכך עוזרת הבית שלנו ,שהצילה אותי מהתרסקות.נבהלתי מאד. בשנת 1964 עברנו לגור במוצא-עלית, שכונה קטנה ושקטה בפרברי ירושלים- שנבנתה על רכס הרים. בגלל שהבית שלנו נבנה על צלע הר, היה צריך לחצות גשר שהוביל לדלת הכניסה. אני שסבלתי מפחד גבהים , שנאתי לחצות את הגשר. בגיל ארבע הלכתי לגן הילדים שבמוצא . אהבתי את הגננת ששמה היה נצחיה. זכורות לי מהגן בעיקר 'קבלות השבת', שבה הגננת שרה את השיר: "אמא אמרה לדני ילדי הוא גיבור ונבון, אך למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן?" חברי הטוב היה דני וכל-כך הזדהיתי עם המילים שהייתי מתחיל לבכות בעצמי... בכל יום הלכנו לגן ברגל , מרחק הליכה כשני ק"מ לכל כיוון. הגן שכן בקצה רח' הראשונים , בסמוך לבית ההבראה 'ארזה' המוכר. לגן הילדים הלכתי יחד עם חברים שגרו בסמוך לביתי . יום אחד החלטנו להשתובב. אחד הבנים (ראובן זמורה אם אינני טועה) הציע שנשתין בקשת ונבדוק אם הבנות יכולות לעבור מתחתיו.. ואכן כך היה. היום כשאני חושב על כך, קצת מוזר בעיני שנתנו לנו ללכת לבד לגן. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgUJHRR61Bpjgwh3qFIFA-NphR-2aX9120yDtfQbSAloi_yBnFa1t_e7N3fadiA6DykLc8rT2HVJgEhtAhVJdbqft8NIcAbztY0tXJmTMJhtdfrApzOFX4aVlwD9CbGG2xBt3bNzqCBjmUo/s1600-h/IMG100e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327087145252697698" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 155px; CURSOR: hand; HEIGHT: 184px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgUJHRR61Bpjgwh3qFIFA-NphR-2aX9120yDtfQbSAloi_yBnFa1t_e7N3fadiA6DykLc8rT2HVJgEhtAhVJdbqft8NIcAbztY0tXJmTMJhtdfrApzOFX4aVlwD9CbGG2xBt3bNzqCBjmUo/s320/IMG100e.jpg" border="0" /></a><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">הלימודים בבית הספר (כתות א'-ב') </span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgGCGADTlTnzZlM1zw9cL5uhLlj07eOjihG-a3QJ1UqssnXH0YM8ouq-rw3nzzIiUhop9BV7lRp1zkIJPyBPiRyqs5sI9s8EwJPybGfewv5_frq375M5K4H-DUitwcAMCnRlEPbr8gdD6L0/s1600-h/IMG100e.jpg"></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj9lTqvYhhJX13sTUsr0s62Xojl9emUmBhwcR37y9Da-SjA-qdRpygDkRZNhGipGqVGIfq3yJQywPLIZdGTmw9WYO2cnhaoLESxpLNhNQ8FVr1XSl6GTbBbT_PYeHcVLj0gnF59ErWubtKt/s1600-h/IMG_0077e.jpg"></a></span><br /><span style="font-family:arial;">בכיתה א' למדתי אצל המורה הידוע "משה גוצי", שנקרא כך על שום שהיה נמוך קומה,הוא היה לבוש במקטורן ומגבעת שחורה. כתבנו בעיפרון על גבי מחברות חצויות. רק התלמידים המצטיינים זכו לכתוב במחברת שלמה. עדיאל תל-אורן חברי לכיתה היה הראשון שקיבל מחברת כזו ואני מייד אחריו. בכיתה ב' זכור לי מקרה מזעזע. משה גוצי נהג להכות ילדים "סוררים" עם מקל זרדים. יום אחד המורה משה גוצי ,ביקש ממני לצאת לחצר ולהביא ענף עם בליטות. יצאתי החוצה לחפש ענף מתאים וחזרתי לכיתה עם מקל בידי. עוד באותו השיעור המורה הכה במקל שהבאתי לו את ארית דלסקי הגבוהה שישבה בספסל האחורי של הכיתה ופטפטה. עד היום יש לי ייסורי מצפון ששיתפתי איתו פעולה... </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">מלחמת ששת הימים </span><br /></span><span style="font-family:arial;">ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת-הימים. הייתי בן שבע. אני זוכר שחזרנו הביתה באוטובוס שהסיע אותנו הביתה מבי"ס האזורי 'הרי יהודה' שליד קיבוץ מעלה החמישה. שמענו את הידיעה שפרצה מלחמה.. במהלך ימי המלחמה, ישנו במקלט של משפחת גפני, במורד רחוב הארזים. בערבים ניסיתי להירדם, ולא כל-כך הצלחתי, כי חיכיתי ל'בומים' שהגיעו מהתותחים שירו מאגם בית-זית שבסמוך אלינו ,לעבר הירדנים שבמזרח. עד היום אני נבהל מקולות פיצוץ.( אפילו מבלון גומי שמתפוצץ).. בחופשת הקיץ, לקח אותי אבא יעקב לעבודתו במכון הגיאולוגי, ושם פגשתי ילד פרוע בשם אלון עילם, שאבא שלו נהרג במלחמה. הייתי מאוד עצוב מזה. כבר אז הבנתי שייתכן שיש קשר בין יתמותו הפתאומית לבין התנהגותו.. מיד אחרי המלחמה הלכנו לבקר בעיר העתיקה. אבא יעקב התחבר עם בעל חנות בעיר העתיקה בשם אבו-ג'אבר. אבא שלט היטב בערבית והערצתי אותו שיש לו חברים כאלה טובים.. עד היום אני זוכר בערגה את הריחות המשכרים והצבעים העזים של הבדים. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiEXMzuMU7NoVCBGlZ8CIi25CogP5hCvUamPhrXABSq9J1ObXxS7gNOCgsCmPHkRLqKMUbqfRhBAXC5N9TwGJEV9LEqsC23bOawMSaY0JV4n42lvq_cqbu6JZGL_B-9LJaZupeqjNtjRFAc/s1600-h/IMG_0002e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327088452219917746" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 277px; CURSOR: hand; HEIGHT: 158px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiEXMzuMU7NoVCBGlZ8CIi25CogP5hCvUamPhrXABSq9J1ObXxS7gNOCgsCmPHkRLqKMUbqfRhBAXC5N9TwGJEV9LEqsC23bOawMSaY0JV4n42lvq_cqbu6JZGL_B-9LJaZupeqjNtjRFAc/s320/IMG_0002e.jpg" border="0" /></a><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">סילבי בת דודי מצטרפת למשפחה </span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgL7QLVaK1gawfxu_PLGJbwwmFvrZXcmpB-gitKBjYa0S1gJH_Wpg7J0b3CqrKNfgNjkOD70zPK2t7p-l4pM5Gu09E9yLRF04T7NzWOEGI1rQUkZRgcoAA-hJ2KyBNhyzgUOAI4jD1yzL5y/s1600-h/IMG_0002.jpg"></a></span><br /><span style="font-family:arial;">בגיל שמונה, שנת 1968 (כשהייתי בכתה ג') הגיעה לביתנו בת-דודי סילבי מצרפת .ילדה יתומה בת עשר. אביה ברנרד (אח שלך אמא שלי ) נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בת שלוש, ואילו אימה סוזי מתה מסרטן 4 שנים לאחר מכן. כשאמה נפטרה היא עברה לגור עם טוטוי- הסבתא של ג'ון –דוד (אחיה של סלבי מנישואיה השניים של אימה סוזי שהתחתנה אחרי מותו של ברנרד עם נוצרי...) אחרי שנתיים ,כשאומצה ע"י משפחתי באופן רשמי , היא הגיע אלינו מצרפת. הצטרפותה של סילבי למשפחה , חולל אצלי שינוי גדול. אני זוכר שכמה חודשים אחרי שסלבי הגיעה, בילנו יחדבמגרש הכדורסל שבמוצא , והעלינו את המחשבה, שאולי אנחנו לא באמת יצורים חיים, אלא אנחנו רק נמצאים בדמיון של אלוהים, כלומר אנחנו השחקנים בתוך דמיונו של יצור אחר... בזכות סילבי הכרתי את דמויות הקומיקס של אסטריקס ואובליקס הגאלים, או 'פיף ותלתול'. היום אני עוסק בעבודתי כמורה לאמנות , גם בהדרכת ילדים בחוגי קומיקס. סילבי הכניסה אור בבית, היה לה דמיון בלתי מוגבל ויכולת מדהימה לספר סיפורים. שעות רבות עסקנו בציור בובות מנייר ועיצבנו להם בגדים מנייר. שיחקנו משחקי קופסה . אהבנו מאד לצייר יחד. לימים, סילבי סיפרה לי שתמיד קינאה ביכולת הציור המדהימה שלי. בכל שנה סילבי נסעה לביקור בצרפת, והיא תמיד חזרה עם שוקולדים צרפתיים ובלגים טעימים, עיתוני קומיקס ועוד. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgEZcOne_7RLWV4svIvM8PNIfQhWmlSlpZzsFlW0cfb7rwb2QVYYbZydJ9Pg2fFWYu8nHdWCZ7yY6vvDqrXXPUt_4TbTrPZWNyFKF0Z7UuJgBw3Kf1sSwR6e7kzDYk_ucOfRpASv9uMK_io/s1600-h/IMG_0010e.jpg"></a></span><br /><span style="font-family:arial;"></span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiBqFCFUVKqAfYkVvQND40aWmHoxoz3FlynUFMzaqDW7R4e04KOhdSyEsmMCVIHmOqNQVuKjNJB_BE0923FA2V4-zaZ_07jkEMa2dKoZWlZE8cTbqoNx_L3wdaek_-jiZVi479JpiqTtQTv/s1600-h/IMG_0003.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327085553170219106" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 136px; CURSOR: hand; HEIGHT: 148px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiBqFCFUVKqAfYkVvQND40aWmHoxoz3FlynUFMzaqDW7R4e04KOhdSyEsmMCVIHmOqNQVuKjNJB_BE0923FA2V4-zaZ_07jkEMa2dKoZWlZE8cTbqoNx_L3wdaek_-jiZVi479JpiqTtQTv/s320/IMG_0003.jpg" border="0" /></a><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">הטיול באירופה </span><br /></span><span style="font-family:arial;">בחופש הגדול של כיתה ד' נסעתי עם כל המשפחה לטיול בכל רחבי אירופה במשך חודשיים. מאוד אהבתי את הסיפורים שסילבי היתה מספרת לנו במהלך הנסיעה במכונית. היא נהגה לתרגם בו-זמנית את הספר מצרפתית והיא אף המציאה סיפורים בעצמה. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">חיים משקפיים </span><br /></span><span style="font-family:arial;">האירוע המכונן קרה בגיל 10. התחלתי להרכיב משקפיים. בכל יום שישי ב 'שעת-חברה'. אני קראתי בפני תלמידי הכיתה את 'חדשות-השבוע', ואת הסיפור שהמצאתי:" הרצוג וונצוג שמיט וקצילרה". הסיפור מתאר את עלילותיו של ילד ממושקף שעושה תעלולים... כמו כן כתבתי ספר ושמו 'חבורת-הנמרים בהודו'- שבו סופר על חבורה של ילדים (ששמותיהם מתחילים באותיות 'הנמרים'). חנה ניר – דודתי שעבדה כמורה לספרות, כתבה לי ביקורת שלא אהבתי במיוחד. מאוד נעלבתי מהביקורת ולא כתבתי ספר נוסף..</span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">בית הספר והחברים </span><br /></span><span style="font-family:arial;">בכיתה ה' התחלנו לערוך מסיבות סלוניות עם ריקודי 'סלאו' צמודים יותר או פחות. האזנו למוסיקה של להקת ה'חיפושיות' וזכור לי שלא הבנתי כיצד חיפושיות יכולות לנגן ולשיר... המחנכת מאירה (כיתה ה'-ו') בכיתה ה' ,מאירה היתה מחנכת הכיתה שלנו. בשיעורי חשבון היא הייתה יושבת על השולחן, מעשנת סיגריה ביד אחת, וביד השנייה מחזיקה קופסת סיגריות לבנה. היא נהגה לשאול בקול רם:"כמה הם חמש כפול שבע?", וכולנו היינו עונים בצרחות כדי להספיק להיות ראשונים. אני הייתי בין הזריזים ביותר ושלטתי היטב בלוח הכפל כי אמא אילה הייתה מתרגלת אותי תוך כדי ארוחות הצהריים. מאירה שרה בפני כל הכיתה את השיר הידוע: "רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי תמיד צועד ברגל הנכונה..." מרוב בושה הסמקתי ורציתי לקבור את עצמי באדמה. שנים רבות שנאתי את שמי חיים שנאה עזה... הייתי חבר טוב של עדיאל תל-אורן, שהתגורר עם משפחתו ברמת-מוצא, בדרך לירושלים. משפחתו היתה משפחה של מוסיקאים, ממוצא אמריקאי. עדיאל עצמו היה נגן כינור. הם היו טבעונים. לא אכלו בשר וביצים אם איני טועה. כשחיסנו אותנו בבית-הספר, ההורים של עדיאל אסרו עליו לקבל חיסון. יום אחד בזמן שהייתי בביתו, אחיו הגדול של עדיאל עלה על גג הבית וזרק משם אבן. עד היום אני זוכר את תחושת הפחד ואמרתי לעצמי בלב: "איזה אח מופרע יש לו...?"( נדמה לי שהוא היה טייס בצבא). היתה לו אחות גדולה, שתי אחיות תאומות חמודות, ואח קטן מאיתנו בשלוש שנים, בשם אמרי (בשכבה של דלית אחותי).יום אחד שאלתי אותו היכן אמרי, ועדיאל ענה לי: "השומר גללים אנוכי?" (על משקל השומר אחי אנוכי מהתנ"ך?) אמרי נהרג 8 שנים אחר-כך, בפיגוע בכביש החוף, כשמחבלים פלשו מחוף תל-אביב, השתלטו על אוטובוס שעבר באזור צומת גלילות, ירו מתוך האוטובוס לכל עבר. אמרי שהיה עם משפחתו במכונית שנסעה אחרי אוטובוס הדמים, נורה ונהרג במקום. ההורים לא הצליחו להתאושש מהאובדן . המשפחה התפרקה וההורים התגרשו לאחר המקרה... לעדיאל היה מוט קפיצה לגובה, ונהגנו שנינו להתאמן עליו. לא רצינו שילדים אחרים בכיתה ירצו גם הם לבוא ולהתאמן. אז המצאנו שם צופן 'מטוסים' ובכל פעם שרציתי לבוא אליו, שאלתי אותו אם אפשר לבוא ל "מטוסים..." </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">יומן חיים </span><br /></span><span style="font-family:arial;">בכיתה ו' כתבתי יומן שבו תיארתי את כל רגשותיי הכמוסים, את מי אהבתי( את גילי סגל...). ציירתי את יד שמאל שלי בעיפרון, בשיטת האור והצל. מאוד אהבתי את הרישום הזה. עד היום אני מכה על חטא שלא שמרתי את היומן ואת הספר חבורת הנמרים. (זרקתי אותם באחד ממעברי הדירה). </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">אחי צביקה </span><br /></span><span style="font-family:arial;">בגיל 12 וחצי נולד אחי הקטן והמתוק צביקה- שנקרא על שם סבא שלי צבי שנפטר חצי שנה לפני כן (הוא נקרא גם על שם צבי הרשל סבא של אמא אילה?) עד ללידה של צביקה, ישנתי עם סילבי באותו החדר, ותמיד לפני השינה סילבי היתה מספרת לי סיפורים מופלאים...ואז הוגליתי לחדר יחד עם צביקה... התקשיתי להירדם בשל הבכי של צביקה התינוק... אחותי דלית הועברה אחר כבוד לחדר המבוקש עם סילבי... </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">מלחמת יום כיפור</span><br /><span style="font-family:arial;">אוקטובר 1973 מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום שבת ה-6 באוקטובר 1973. בשעה עשר בבוקר ראיתי את אבי יעקב משוחח בטלפון, ולא הבנתי מדוע הוא מדבר בטלפון ביום כיפור , ועם מי??? אבי מלמל משהו ונסע. בשעה שתיים בצהריים פילחה את האוויר אזעקה עולה ויורדת. מלחמה? רצנו למקלט אמא אילה, סילבי דלית ואנכי, יחד עם צביקה התינוק בן השנה על הידיים. שמענו בחדשות שכוח מצרי תקף את כוחותינו, וכי מלחמה התחילה. "צה"ל הודף את כוחות האויב..." נאמר בהודעה ברדיו. בלילה האפלנו את כל החלונות, כדי למנוע ממטוסי האויב לפגוע בנו... האפלנו גם את פנסי המכוניות. בכל ערב הופיע על מרקע הטלוויזיה האלוף במילואים חיים הרצוג וטען שצה"ל הודף את האויב הערבי. היתה אווירה כבדה ביותר בבית בצל המלחמה. לאחר כשלושה שבועות של מלחמה, היה הסכם הפסקת אש בק"מ ה-101 מקהיר. אבא יעקב חזר מהמלחמה עם 'שלל', מצפן מחברת עם כריכה קשה וסכין קומנדו. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">מגמת אמנות בנווה-אילן </span><br /></span><span style="font-family:arial;">בכיתה ח' התחלתי ללמוד אמנות במגמת האמנות הראשונה שנפתחה בארץ- בנווה אילן, ביחד עם העולות מארה"ב הינדה גרוס ואלן מיילן. אלן מיילן למדה אותנו רישום תנועה: רישומים בני חצי שעה, חמש דקות ודקה. ממנה למדתי לרשום במהירות, מבלי להתמקד בפרטים. למדנו גם את התולדות האמנות אצל רחל הנדל. בכיתה ט'- חנכה אותי נילי שגיא. שנאתי אותה. השתעממתי נוראות בשיעורי התנ"ך שלה, ותמיד קנאתי בכיתה המקבילה, להם היתה מחנכת צעירה ונעימה בשם רחל. החבר שלי היה דוד טקשה שהגיע אלינו מעליית הנוער שבמעלה החמישה. היינו חברים בלב ובנפש. הכינוי שלו היה קלפטון, ע"ש נגן הגיטרה האגדי אריק קלפטון. הוא למד בכיתתי ולמדנו ביחד בהרחבה באמנות, מכיתה ט'-יב'. אני עשיתי בגרות באמנות 5 יחידות, והוא עשה 6 יחידות. הוא הכין עבודה בהיקף גדול על הצייר היהודי מארק שאגאל. הוא היה פילוסוף מחונן, כתב שירים ואהב מאוד ללמוד. הוא היה מאוהב במגי גרינבלט, וגם אני אלא שמגי תמיד העדיפה את עדיאל תל-אורן. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">המורה שבע</span><br /><span style="font-family:arial;">המורה למתמטיקה נקראה 'שבע'. היא היתה מבוגרת, עם חצאית ונעלי עקב, והיה לה קול עם מבטא כבד עם ריש מתגלגלת.. כשהיא היתה כועסת היא היתה רוקעת ברגלה והעקב היה משמיע רעש חזק. במסיבת הסיום של סוף השנה, אני לבשתי חצאית עם נעלי עקב ועשיתי חיקוי משעשע שלה. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">צבא (1978-1981</span>) </span><br /><span style="font-family:arial;">התגייסתי לצבא ועברתי טירונות של חיל ההנדסה. נפצעתי בברך והחלום להיות חייל קרבי הסתיים בגלל הפציעה. עברתי קורס מש"קי שלישות ושרתתי בחה"ן 802 פיקוד מרכז תחת שרביטו של סרן מוטי קצביץ קצין השלישות <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjY491RvXs87zErZm4Kk8tfTC8iRL174uyD4fc0IucXN_VouNbenDzea67nQ5BOq0V0RVK_eDVtC57fag2wJJJGZx5VzcqRmbV55q45hzDvpMdPZb7yvHF_9ae7iEOPPKjhKjTmZaSSuBM0/s1600-h/%D7%99%D7%95%D7%95%D7%9F.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326321586888058578" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 147px; CURSOR: hand; HEIGHT: 100px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjY491RvXs87zErZm4Kk8tfTC8iRL174uyD4fc0IucXN_VouNbenDzea67nQ5BOq0V0RVK_eDVtC57fag2wJJJGZx5VzcqRmbV55q45hzDvpMdPZb7yvHF_9ae7iEOPPKjhKjTmZaSSuBM0/s320/%D7%99%D7%95%D7%95%D7%9F.jpg" border="0" /></a>הססגוני א. כשהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול תרמילים ביוון, למשך שלושה שבועות. בזכות מתנה שקיבלתי מסבתא ציפורה- 700 דולר טבין ותקילין. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">לימודים במדרשה להוראת אמנות ברמ"הש </span><br /></span><span style="font-family:arial;">באוקטובר 1981 התחלתי ללמוד במדרשה להוראת אמנות ברמ"הש במטרה להיות אמן גדול ומפורסם. שכרתי דירה עם עוד שני שותפים, בהרצליה על גבול רמה"ש בשכונת שיכון דרום, אל מול שכונת הפאר נווה-אמירים. למדתי במדרשה 4 שנים, ובמהלכן אהבתי ללמוד רישום עם רחל שביט, וציור עם אדווין סולומון. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">המפגש עם אמא איריס </span><br /></span><span style="font-family:arial;">לאחר שסבתא שלי ציפורה נפטרה בשנת 1989, עברתי לגור בדירתה בנוה ניר שבנס ציונה(סבתא שלי שמכרה חלק מהפרדסים שברשותה , בנתה קומפלקס של בנינים רבי קומות והקימה את שכונת נווה ניר, הקרויה ע"ש משפחתנו ) . גרתי שלוש שנים לבד בדירת הפנטהאוס הענקית, עד שהכרתי את איריס בשנת 1992 והיא גאלה אותי סוף סוף מבדידותי.ביוני 1993 התחתנו במזל טוב. את איריס הכרתי דרך קרובת משפחה רחוקה בשם הילה. איריס והילה היו חברות . באחד הפעמים שקבעתי להיפגש עימה , היא הגיעה עם חברה שלא הכרתי קודם לכן. נפגשנו בפאב תל-אביבי, שבו הוקרנו סרטים מצויירים. איריס מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. התלהבתי מהעיניים השחורות שלה. הצעתי לה לראות את סרט האנימציה החדש שקניתי "פנטזיה" שהופק ליצירות הקלאסיות הידועות .כך התחיל הקשר .איריס שבאותה תקופה גרה בדירה שכורה בת"א ומימנה את לימודיה ,עברה לגור עמי בבית שבנס-ציונה. לאחר הכרות של 9 חודשים החלטנו להתחתן. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjLOBeZhB_DYPO32rZ_4csrHfBnUHiGD1FxzMr-61gIXdGo0yUkXZNsNKhdabALX6I0e3VFE-h5vDgxyywBLozbIiciMuiVeLKrZhaeRqs44rO6v_aYmkCfR1bBhFH4QeATG92GwDaBjt7n/s1600-h/IMG_0097e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326316315850940386" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 251px; CURSOR: hand; HEIGHT: 168px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjLOBeZhB_DYPO32rZ_4csrHfBnUHiGD1FxzMr-61gIXdGo0yUkXZNsNKhdabALX6I0e3VFE-h5vDgxyywBLozbIiciMuiVeLKrZhaeRqs44rO6v_aYmkCfR1bBhFH4QeATG92GwDaBjt7n/s320/IMG_0097e.jpg" border="0" /></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgCbPDOcd_xzBHjyMVC2lLRMvImSrh0suWMpzWQNVnnw-re3cf_SlKCRml9dnX8O7bI5PNmaXawXlAjX0goKDFwJ9CIIpktl2r63B-k8IR2Zm3F8iEpaWgpMwPMwI_ehgoKa8j2gTlx7-eq/s1600-h/IMG_0097e.jpg"></a></span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /></span><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;">החתונה</span><br /></span><span style="font-family:arial;color:#000000;">איריס רצתה חתונה צנועה ואני רציתי חתונה רגילה. שמחתי ומאוד התרגשתי בחתונה. רקדתי והשתוללתי עד שאפסו כוחותיי. בירח הדבש נסענו ללונדון. זו הייתה עבורי חוויה נהדרת, היינו חופשיים ומאושרים. בשנת 1995 מכרנו איריס ואנכי את הדירה בנס-ציונה וקנינו בית קרקע עם חצר גדולה בכוכב-יאיר. ההחלטה לעבור לכוכב יאיר היתה בעקבות הוריה של איריס שעברו להתגורר בצור-יגאל. בשנת 1996 נולדה בתנו הבכורה והמקסימה נועה. נועה שלא רצתה לצאת מרחם אמה גם לאחר עשרה חודשי הריון, נולדה בדיוק עשר דקות לפני יום השנה הראשון לרצח רבין. (מאוד חששנו שהיא תיוולד בתאריך טראגי כל כך) . נועה הכניסה הרבה אור ושימחה לביתנו . חיכינו לה קרוב לשנתיים. הפכנו מזוג למשפחה. שנה וחודשיים לאחר מכן בינואר 1998 נולדה במזל טוב בתנו השנייה והמקסימה טל, שחקנית מבטן ומלידה.<br /></span><br /><br /><br /><br /><br /><br /><br /><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dwvp5pHtn2dcYKYcvzIbUseYTecmTGAmTUQY2ISGDkPBNiPcIIh7YwLiSN9gQqptaDCHz_UdP4j1v-QoXH01w' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-2145493502858884612009-04-04T07:44:00.000-07:002009-04-22T23:57:39.408-07:00אמי איריס ניר<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgxflfxJfl-OhNj8hpuw4YwUOHCTxRBO1u_dGc83adTFS10HwVMoUk2qmf1GO8siEJDwiJaFt-AJ7-t0yOS7bd5Oqp7l6gSIP81Z1THmgKuGH1JMl7gzFCKmc4tDsT9-RubkO_6dtu3OCqw/s1600-h/%D7%90%D7%9E%D7%90+%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326257632922714578" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 336px; CURSOR: hand; HEIGHT: 141px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgxflfxJfl-OhNj8hpuw4YwUOHCTxRBO1u_dGc83adTFS10HwVMoUk2qmf1GO8siEJDwiJaFt-AJ7-t0yOS7bd5Oqp7l6gSIP81Z1THmgKuGH1JMl7gzFCKmc4tDsT9-RubkO_6dtu3OCqw/s320/%D7%90%D7%9E%D7%90+%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1.jpg" border="0" /></a><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">אמי איריס</span> </span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">אמא נולדה בישראל בכ"ט בטבת תשכ"ה בשעה 9:00 ,יום ראשון 3.1.1965 , בת בכורה להוריה חנה ואלי בבית היולדות שבכפר סבא. אמי התגוררה בכל שנות ילדותה ברעננה. רעננה הייתה מושבה חקלאית, רחוב ראשי אחד, הרבה שדות ופרדסים ומס' רחובות קטנים בקצה המושבה.</span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;color:#000066;"></span><span style="font-family:arial;"></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">תקופת הילדות</span> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEireMCfeNqwHlDAvK-KdQPlCb1-yPmGQ_GwcIrrSdw6yzPp1Rz_U9zPFL5lOUfGCygtY8jjx5BXdeQwrJINcc5iwyR36gG_-f_7OF7zQ5b8i1aWWWzSTIN4SMrkHUBaOPn-taZoCDzZsgZ3/s1600-h/IMG_0013e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326132972514020978" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 208px; CURSOR: hand; HEIGHT: 140px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEireMCfeNqwHlDAvK-KdQPlCb1-yPmGQ_GwcIrrSdw6yzPp1Rz_U9zPFL5lOUfGCygtY8jjx5BXdeQwrJINcc5iwyR36gG_-f_7OF7zQ5b8i1aWWWzSTIN4SMrkHUBaOPn-taZoCDzZsgZ3/s320/IMG_0013e.jpg" border="0" /></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj5s0eUVxnBD0tWpdMH_5mHSV8iq-BRVdJ00gKpgn8U7vIXuoDfNW8qqb6GcqvLZFdbjH1yl0dj9W2fk1vCDssWNvznUr09PUZPPQQtY4Nk1Cdy7NnzEVea1xmshlc7AjfZoKaVFjO3B0Xs/s1600-h/IMG_0129.jpg"></a></span> </span><br /><span style="font-family:arial;color:#000000;">גן הילדים הראשון שאליו הלכה אמא שכן מטרים ספורים מביתה, צריף עץ קטן וחצר. בסמוך לגן הילדים הייתה חורשת אקליפטוסים, את החורשה ניתן היה לראות גם מחלון ביתה. בימים שלפני ל"ג בעומר, היא זוכרת שאבא שלה (סבי אלי) היה מטייל איתה בחורשה ויחד הם היו בוחרים ענפים שישמשו לבניית קשת וחיצים. הזיכרון הראשון של אמא היה בגיל שנתיים וחצי (במלחמת ששת הימים). אמא זוכרת מראה של תעלת חול צרה וארוכה שבה היא יושבת יחד עם אמה חנה ועוד אנשים נוספים, מרגישה את החול הצורב בעיניים והפחד. לימים סופר לה שאותה תעלה שימשה את דיירי הרחוב כמקלט מאולתר, ובאותו היום המדובר חדר מטוס עיראקי שהגיע מירדן, חצה את שמי קלקיליה הסמוכה והופל בפאתי המושבה. </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"></span><span style="font-family:arial;color:#000066;">האחות יפית נולדה</span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">כשמלאו לאמא שלוש וחצי שנים נולדה האחות יפית. האחות שנולדה פגית בחודש השמיני, שהתה בבית היולדות בפגיה. אמא, שיחד עם הוריה הגיעה לביקור בפגיה לא התרשמה במיוחד מהאחות הקטנה ופנתה לעבר המסדרון שבמחלקה. ההורים שהיו עסוקים בקטנה שנולדה לא שמו לב להיעלמותה. אמא ראתה מחלון הקומה השנייה של בית החולים גינת נוי ותרנגולות שהסתובבו בחצר. אמא, שרצתה מאד להגיע אל התרנגולות, טיפסה על המרפסת. אמה חנה שברגע האחרון הבחינה בכך, צעקה ואביה הצליח לתפוס את אמא איריס באוויר. חייה של אמא ניצלו. עם התרחבותה של המשפחה, הוריה של אמי החליטו לעבור זמנית לבית אחר במושבה. בית ברחוב שמריהו לווין , בית עם חצר גדולה ודשא . כלבה בשם לאסי הצטרפה למשפחה. אמא סיפרה לי שהיא ואחותה נהגו לבלות את כל שעות אחר הצהריים בטיולים בשדות הפתוחים שליד הבית יחד עם לאסי. כשרצו שלאסי תחזור עימן הביתה , לאסי תמיד סירבה וכדי להבהיר זאת, היא הייתה קופצת ומפילה אותן על העשב ונשכבת.</span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;"></span><span style="font-family:arial;"></span><span style="font-family:arial;">המעבר לבית חדש ברח' אחוזה</span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">כשאמא הייתה בת שבע המשפחה עברה לגור ברחובה הראשי של המושבה, רח' אחוזה. ממול לביתם החדש נפרש שדה בר ואמא זוכרת מגוון גדול של צמחים ופרחים שפרחו ע"פ עונות השנה. יחד עם חברות שהזמינה הן היו קוטפות מן הפרחים שבשדה ומכינות מהן מחרוזות. בקצה השדה שכן צריף עץ נטוש ששימש להן כמחנה. אמא שהייתה מומחית לציד דבורים, היתה רודפת אחריהן עם ענף שבקיצו ג'ל חלזונות וכך היתה מצליחה ללכוד אותן. הצריף הישן שימש גם כבית גידול לא מוצלח במיוחד לחיות נטושות שאמא אספה.</span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;"></span><span style="font-family:arial;"></span><span style="font-family:arial;">הלימודים בבית הספר היסודי <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhGYke9e_imYDmHSlD9rm8fg589-l7fNnor8aF_mn5GT8-_hl-MzkVOMq4edgHDZFBVRCCvpLXpiUA4vZvgvFIGY3iNYnWVxju8tMitxVvmswPmuS7Jm4EmHQRtWUDxBp9dzpknGk9stTaT/s1600-h/IMG1e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326255680774783778" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 251px; CURSOR: hand; HEIGHT: 178px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhGYke9e_imYDmHSlD9rm8fg589-l7fNnor8aF_mn5GT8-_hl-MzkVOMq4edgHDZFBVRCCvpLXpiUA4vZvgvFIGY3iNYnWVxju8tMitxVvmswPmuS7Jm4EmHQRtWUDxBp9dzpknGk9stTaT/s320/IMG1e.jpg" border="0" /></a></span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">אמא עלתה לכיתה א' ולמדה בבי"ס ע"ש מגד. בבית הספר הזה למדה שנים קודם לכן, גם סבתא חנה. בית הספר הכיל מס' מבנים צמודי קרקע ומבנה חדש יותר, בעל שתי קומות. במרכז הייתה חצר למשחקים (בית הספר 'קשת' <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgc_kT3oOhHF5IcN9IpSuf-MVB4eGOQwNiUyskAcI6eFbT2As8EwD1KFOqOcICLVyBHouVRAnqeyNCGbqyLaOvCFtwhvspb516eozyE9WuKMO3PFTy2Tx4TB75aRxyP8g1z-EJY9HGcFGMV/s1600-h/IMG_0141e.jpg"></a>שבו למדו נועה וטל, בישוב, מאד מזכיר לאמא את בית הספר שבו למדה). סבא אלי, אביה, עבד באותה תקופה במועצה המקומית של רעננה, ממש בצמוד לבית הספר. בכל יום, עם סיום הלימודים אמא הייתה באה לבקר אותו, יושבת במשרדו ומציירת להנאתה, ממתינה שיסיים את עבודתו. אמא אהבה מאד את הטיולים בימי שבת במושבה. רעננה של אז הייתה מלאה בפרדסים וריחות עצי ההדר מאד נעמו לאפה. מדי פעם אביה היה קוטף עבורה תפוז או קלמנטינה טעימה. אמא אהבה לאכול בוטנים מהשדה, עד שכאבה לה הבטן. בימי החורף הגשומים כשאי אפשר היה לשוטט בשדות אמא וחברותיה נהגו להכין בובות מנייר. חברה טובה בשם מיכל שהייתה בעל כישרון מיוחד בציור, הייתה מציירת להן בגדים מנייר עם קפלים בצידם. אמא והחברות היו צובעות את הבגדים, גוזרות ומלבישות את הבובות. אמא מאד אהבה לשיר. יחד עם האחות יפית הן היו פותחות בפסטיבל שירי ילדים, כשמקל המטאטא היה משמש אותן כמיקרופון. שירתה של אמא נפסקה לאחר כשביקשה להצטרף למקהלת בית הספר. המורה למוסיקה פרי שהיה מוזר ומפוזר בהופעתו, איש שמן, נמוך עם משקפיים עבות היה אחראי על המקהלה. באחת החזרות הרגיש שאחת הבנות מזייפת והתעצבן על כולן. בכל פעם הפסיק את השירה ולא הצליח לאתר את מקור הזיוף. אמא שהבינה שהיא הגורם לבעיה, הפסיקה לשיר בשלב מסוים והמורה אמר בשמחה: "עכשיו השירה נקייה ואין יותר זיופים". הבעיה נפתרה ואמא לא הופיעה שוב לשיעורי המקהלה. עד היום אמא מתביישת לשיר בקול רם. אמא שהפסיקה לשיר, ביקשה ללמוד לנגן. הוריה רשמו אותה ל'קונסבטוריון<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgy_VbGRrFt05i62GDiVo0gRHVEC_L75FUpDRqXJiQhMfIgWtRut1Z1rn1o6Vs6860vW1OLTD-FA0v1qzkq3QaKiLVckSJYixeXgxn6jq34IjdCDh8_Gp6tCBKJ7ck_8q4m7GaLo_5zSlOE/s1600-h/IMG_0002e.jpg"></a> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYHB-UOheWNL9BjMvgr6K5O2rWdCmF2YfmqHcGGSmOhHBWiNQ-ke554JJdEtg-3fYPHdt14RN_EBXaFwKCOZlpgxT6vEa1ICw_6R9tTIW-BthSfY-E5quVrZ3c48GcIiTXctiSwVpDnmW6/s1600-h/IMG_0001.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326256993224607202" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 186px; CURSOR: hand; HEIGHT: 271px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYHB-UOheWNL9BjMvgr6K5O2rWdCmF2YfmqHcGGSmOhHBWiNQ-ke554JJdEtg-3fYPHdt14RN_EBXaFwKCOZlpgxT6vEa1ICw_6R9tTIW-BthSfY-E5quVrZ3c48GcIiTXctiSwVpDnmW6/s320/IMG_0001.jpg" border="0" /></a>העירוני' ושם למדה לנגן באקורדיון. היכולת הגבוהה שלה בנגינה חיפתה על הכישלון שחשה ביכולת השירה. אמא הייתה תלמידה טובה בבית הספר והצטיינה בשיעורי הספורט. אמא היתה קטנה במימדיה וגמישה מאד. היא זוכרת שבמשחקי המחניים, הקבוצה שלה הייתה כמעט תמיד מנצחת, אף אחד לא הצליח לפסול אותה. אמא היתה הראשונה בכיתה בקפיצה לגובה, בקפיצה לרוחק ובריצה. את אמא כינו הילדים 'תולעת'. השם ניתן לה בגלל שהייתה רזה וקטנה מאד אך במיוחד מכיוון שבכל הזדמנות שניתנה לה היא נצמדה לספר קריאה והתנתקה מכולם לעולם משלה. אמא שסיימה לקרוא ספרים במהירות רבה כל כך, החליפה ספרים בספריה העירונית מדי יום. לפעמים היתה מסיימת לקרוא את הספר בדרכה מהספרייה הביתה. הספרנית שחשבה שאמא מהתלת בה ולא קוראת את הספרים באמת, הציעה לה לשבת ולקרוא אותם בספריה. כשהבינה שאמא קוראת את הספרים בעניין רב, אישרה לה הספרנית באופן חריג , לקחת עימה הביתה כמות גדולה של ספרים. </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">מלחמת יום הכיפורים</span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">בשנת 1973, השישה באוקטובר, פרצה מלחמת יום כיפור. אמא סיפרה לי שבאותה שנה, היא החליטה בפעם הראשונה לצום. כשקמה בבקר, היא לא הרגישה בטוב והקיאה את כל האוכל שהעמיסה על קיבתה יום קודם לכן (ב'ארוחה – מפסקת'). כמובן, שסבתא הכריחה אותה להפסיק את הצום. בשעות הצהריים, אמא שמעה את מקלטי הרדיו הפתוחים ולא הבינה כיצד יכול להיות שהשכנים מאזינים לרדיו ביום כיפור. מיד פשטה הידיעה שפרצה מלחמה ואמא חשבה לעצמה, שבעצם היא לא הפרה את הצום, כי מלחמה התחילה וכולם נהגו בעניין הצום כמוה. זה מה שהעסיק את אמא שלי באותו היום. אמא שהייתה ילדה בת שבע לא הבינה את משמעות המלחמה הנוראה ההיא. בבית הספר , סיפרו הילדים שהאבות שלהם מנצחים במלחמה ואפילו חיילים שלנו הגיעו עד לאפריקה (הכוונה הייתה כנראה, לשטחים שנכבשו במצריים). אמא לא הבינה איך אפשר להילחם באפריקה, כשחיות טורפות מסתובבות חופשי בג'ונגל האפריקאי,מבחינתה אפריקה הייתה איזור של יערות וג'ונגלים בלבד. אירוע אחר שקרה במדינה שנה לאחר מכן, והדיר שינה מעיני אמא, היה הטבח ללא אבחנה שביצעו מחבלים באזרחים (רובם נשים וילדים), בעיירת הפיתוח קריית-שמונה, ב-11 באפריל 1974. את אמא תקפו סיוטי לילה. הסיפור של ילדה שניצלה מהאירוע מכוון שהצליחה להתחבא בארון הבגדים, הופיע פעמים רבות בחלומות שלה. בחלומות אחרים הופיעו מחבלים שניסו להרוג אותה ואת משפחתה. אמא התעוררה בלילות, ממררת בבכי חודשים רבים לאחר המקרה המזעזע. </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;"></span></span><span style="font-family:arial;color:#000066;">האח רן נולד</span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">כשאמא הייתה בת אחת עשרה , נולד אחיה רן. אמא זוכרת שבערב ראש השנה אמה חנה לא הרגישה בטוב. אביה לקח אותה לבית היולדות והדוד יחזקאל נשאר לשמור עליה ועל אחותה הקטנה. בשעה שלוש לפנות בקר, באמצע הלילה הדוד העיר אותן ובישר להן בהתרגשות שנולד להן אח קטן.</span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;"></span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="color:#000066;"><span style="font-family:arial;"></span></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">המעבר לבית החדש ברח' קזן ברעננה</span> </span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">שנה לאחר שנולד האח רן, בשנת 1977 המשפחה עברה לגור באזור המזרחי של המושבה. אזור חדש שנבנה על שטח הפרדסים שבהם נהגה אמא לטייל. (אזור שנקרא 'היער הקטן' בגלל ריבוי העצים והפרדסים במקום). אמא לא אהבה את המעבר לבית החדש ברח' קזן, כבר אז הבינה שהבית החדש שנבנה, בא על חשבון פרדס התפוזים שנעקר ומבחינתה גזל את מקומו של ה'יער הקטן'. מה גם שהמעבר לחלק המזרחי של המושבה אילץ אותה ללכת ברגל מרחק רב עד הגיעה לחטיבת הביניים. הוריה קנו לה במתנה אופניים חדשים ע"מ שתוכל לרכב עליהן לבית הספר. בחטיבת הביניים הכירה אמא חברות חדשות וגם התאהבויות היו. אמא זוכרת את החבר הראשון שלה, גיל שהיה בן כיתתה. ילד מנומש עם שיער חלק שהיה אהבתה הראשונה. את קריאת הספרים, היא זנחה זמנית לטובת המסיבות והחברים. </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;"></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;">הלימודים בבית הספר התיכון</span> </span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;">ברעננה של אותם ימים, היה בית ספר תיכון אחד, תיכון עיוני ע"ש אוסטרובסקי" (בי"ס שקיים ופועל גם כיום). אמא למדה ב 'מגמה הביולוגית' ואהבה מאד את לימודי הטבע והמדעים. אמא אהבה במיוחד את השיעורים בחיק הטבע, שיעורים שבהם עסקו בהגדרות של צמחים וזוחלים. שיעורי המעבדה, היו מרתקים, אבל הרבה מאד מהמקרים הסתיימו בשבירה של מדי חום, מדי לחות ומבחנות. את עבודת הסיום שלה (ביוטופ) בחרה אמא לעשות על 'שובר גלים', עם חברה בשם סיגל. הן היו נוסעות לשובר הגלים שבחוף נתניה ומבצעות את הבדיקות השונות. אמא זוכרת מקרה מצחיק אחד, בעונת החורף, שבו היא וחברתה היו צריכות לאסוף צדפות, סרטנים ושאר יצורים, כדי להציגם בפני המנחה של הפרויקט. לצורך כך, הן דגמו צנצנות עם מי ים ומילאו צנצנות אחרות בפורמלין (חומר שימור חריף בריחו) ושמו בהן את היצורים שאספו. כשנסעו חזרה הביתה עם תיק מלא בשלל מן הים, הן חשו במבטים המוזרים שנעצו בהם נוסעי האוטובוס. למרות, שהיה קר מאד, הנוסעים החלו לפתוח את החלונות. ריח הפורמלין בשילוב עם מי הים והיצורים המתים היה קטלני. בכיתה יא' הייתה לאמא מחנכת בשם רינה. אמא אהבה את השיעורים שלה באזרחות. רינה הייתה מורה מפוזרת כל כך, עד שיום אחד הגיעה לכיתה עם זוג סנדלים, שצבעו של האחד היה כחול וצבעו של השני היה בורדו. רינה נהגה לאחר לשיעורים ולכן התלמידים חיכו לה מחוץ לכיתה. כשהייתה עולה במדרגות , ע"מ לאותת להם להיכנס לכיתה, הייתה שרה את השיר: "ברווזים, ברווזים בואו הביתה" וכולם בדרכם לכיתה היו שרים את המשכו של השיר " לא רוצים, לא רוצים".. המחנך הנערץ על אמא עד היום, הוא מנהל בית הספר, מר צבי קונגרין, שחינך את הכיתה בשנת הלימודים האחרונה (כיתה יב'). קונגרין המנהל, לימד בשיעורי ספרות את המחזות היוונים של סופוקלס ('אנטיגונה' ו 'אדיפוס המלך'), וכדי להמחיש את המחזות לכיתה ה"ביולוגית" שלא התעניינה במיוחד בספרות, קונגרין היה משחק את הדמויות, עם חיקוי של קולות נשים, קולות מקהלה וכדומה, בהתאם לתפקידים במחזה. השיעורים היו מעניינים מאד ואמא אוהבת עד היום את שירתם של 'אבן-עזרא' ו'אבן- גבירול( שירת ימי הביניים ') בזכותו.</span></span><br /><span style="color:#000000;"><span style="font-family:arial;"></span></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">מלחמת שלום הגליל</span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">ביוני שנת 1992, פרצה מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה). אמא הייתה כבר בת שבע עשרה והבינה את המשמעויות הקשות של המלחמה. יחד עם חברותיה הן התנדבו לאייש בלילות את הקו החם לתושבים שהקצתה עיריית רעננה. היא שלחה מכתבים וחבילות לחיילים. חבילה אחת שהגיעה לחייל בחיל תותחנים בלבנון, הובילה לקשר חברות של שנים עם אותו חייל. הסיפור הקשה והטראגי של אותה מלחמה, מבחינת אמא היתה נפילתו של אלוף משנה חיים סלע ז"ל שהיה אביו של בן כיתתה, גידי. ביום הרביעי למלחמת לבנון יצא אל"מ חיים סלע יחד עם אלוף יקותיאל אדם לסיור במוצב הבופור ומשם הם המשיכו לבניין בכפר דוחא. בעת שהייתם בבניין החלה הפגזת מחבלים והם ירדו למרתף, שם הסתתרו מחבלים, שפתחו עליהם באש והרגו את שני הקצינים. אמא זוכרת את הכאב והבכי של גידי ואת הלוויה הצבאית שכל הכיתה נכחה בה. אמא הבינה בפעם הראשונה בחייה, שחללי מלחמות הם לא שמות כתובים במצבת שיש ב 'בית יד- לבנים' אלא, אבות לילדים כמוה.</span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"><span style="color:#000066;">השירות הצבאי</span> <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhSAJpC6SRn9kGaJw0r_8HB3QSPQnLjVN_JhaezgL5rMsgjzvEyMaPd8XYZC7tMx6Ayr2jJ10_pIzNcl6ozCBNvgV6DC202S1s3JmeXBjhL1u5nY5TZljOY2UIlSFVuUKU0P9vOIzbEnpMK/s1600-h/IMG_0148e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326244547974379922" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 261px; CURSOR: hand; HEIGHT: 165px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhSAJpC6SRn9kGaJw0r_8HB3QSPQnLjVN_JhaezgL5rMsgjzvEyMaPd8XYZC7tMx6Ayr2jJ10_pIzNcl6ozCBNvgV6DC202S1s3JmeXBjhL1u5nY5TZljOY2UIlSFVuUKU0P9vOIzbEnpMK/s320/IMG_0148e.jpg" border="0" /></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjHo7OfZMMJqF1A9CJZnDhWPyuzPS38pEVU17e3i_CpM6qfvj5jIgjrRtEHTSKSwJug97GiGYYv-23pm8_0NOccfylosrPV-vEjqTUt8sLZgjJ4cpmpJpXUawtFDoHS1HZQYIWwTicUw2hL/s1600-h/IMG_0148.jpg"></a> </span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">אמא התגייסה לצה"ל בקיץ 1983, שבועיים לאחר בחינת הבגרות האחרונה. היא שירתה בצבא שלוש שנים: שנתיים בשירות סדיר ועוד שנת קבע. בשנה הראשונה לשירותה הצבאי, עברה אמא קורס הכשרה לטכנאי אלקטרוניקה בבית הספר ה 'טכני' שבחיפה וסופחה לחיל האוויר (שנת הלימודים חייבה את אמא לחתום קבע לשנה נוספת). אמא עברה את בחינות הקבלה, ואח"כ שולבה בקורס טכנאי קשר קרקע. קורס ראשון שנפתח לבנות באותה שנה. בחופשות הקצרות (אפטרים), אמא טיילה עם חבריה לקורס ולמדה להכיר את העיר חיפה. בשנה השנייה, עברה לשרת במערך הנ"מ של חיל האוויר כטכנאית קשר. אמא יצאה לפריסות רבות בשטח (בעיקר ב'משאבי שדה' לשרת בדרום). בעיה לוגיסטית לא פשוטה, מפני שאמא היתה הבת היחידה בגדוד. התנאים בשטח היו קשים, וצריך היה לדאוג לאוהל נפרד, מקלחת נפרדת וכדומה. הצבא שהשכיל להבין את הבעיות שנגרמו בשטח, לא אפשר לבנות לעבור קורס כזה בהמשך. הקורס שאמא עברה היה הראשון והאחרון מסוגו שנפתח לבנות בצבא. למרות התנאים הקשים, אמא שמאד אהבה את הפריסות בשטח, ביקשה לשרת באותו תפקיד, גם בשנת הקבע, למרות שיכלה לעבור לתפקיד אחר. </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">הלימודים ב 'אוניברסיטה העברית'</span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">בשנת 1986, לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, נרשמה אמא ללימודי ביולוגיה, ב'אוניברסיטה העברית'. אמא עברה לגור בירושלים. לקור הירושלמי היא אף פעם לא הסתגלה. לאחר שנתיים של לימודים, חלקם ב 'הדסה עין כרם' וחלקם בשלוחה שברחובות, אמא החליטה להפסיק את הלימודים. למרות שהלימודים העיוניים היו מאד מעניינים, אמא הרגישה שהעבודה המעשית במעבדות משעממת אותה ולא ראתה את עצמה עוסקת בתחום בהמשך. אמא החליטה לקחת פסק זמן מהלימודים והתחילה לעבוד. </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">העבודה ב 'אירועים - בכפר' והחזרה ללימודים </span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">אמא הצטרפה לחברת אירועים שהוקמה באותה שנה בקיבוץ גליל ים, חברת 'אירועים בכפר'. אמא התקבלה לצוות ההקמה של החברה. כשנתיים עסקה בשיווק ומכירה של אירועים וגרה בקיבוץ 'גליל ים'. העבודה היתה מעניינת ומרתקת וגזלה ממנה שעות רבות (עבודה משעות הבקר המוקדמות עד לשעות הלילה המאוחרות). אמא החליטה לחזור ללימודים ונרשמה ללימודי תעשיה וניהול בבית הספר להנדסאים שליד האוניברסיטה בת"א. המעבר לת"א , פתח לאמא חיים חברתיים חדשים שלא הכירה קודם לכן. חיי הלילה של ת"א, עיר ללא הפסקה, היו שונים לחלוטין מהתקופה בה התגוררה ולמדה בירושלים וכמובן ששונים מאד מהחיים בקיבוץ. אמא גילתה את היתרונות הרבים שמזמנת העיר הגדולה.</span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">ההיכרות עם אבא חיים</span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">אמא לא רצתה להרחיב בסיפורים על חברים קודמים שהיו לה, אבל ידעה לספר שאבא היה הראשון שגרם לה ל"פרפרים בבטן". הפגישה הראשונה עם אבא בפאב 'גורדון' התל אביבי היתה כמו שכתוב בספרים "אהבה ממבט ראשון". אמא שהייתה סטודנטית עסוקה במבחני הסיום של השנה הראשונה ועבדה באותו הערב, בכלל לא רצתה להצטרף לאותו מפגש עם החברים. חברה שכנעה אותה, בכל זאת להגיע, בתואנה שיש פאב חדש בת"א וכל החבר'ה קבעו להיפגש שם ושיהיה מעניין. היה באמת מעניין. אמא פגשה את אבא חיים. הם מצאו מיד נושאי שיחה משותפים ולאמא היה ברור שהיא מצאה חן בעיני אבא. החברים האחרים, עזבו את הפאב ואמא שלי ואבא שלי נשארו לשוחח עד השעות הקטנות של הלילה. תוך זמן קצר אמא עברה לגור עם אבא והאהבה פרחה. כשאמא ואבא היו חברים, אמא "גררה" את אבא לטיולים בחיק הטבע. אבא שלא אהב לטייל במיוחד ושנא את המסעות הרגליים שאמא ביקשה לעשות, שכנע את עצמו, שבעצם הוא נמצא ומתייר להנאתו בעיירה ב'צפון סקוטלנד'. היה בניהם מן משחק דמיוני, שבו הם תיירים שהגיעו מישראל לביקור בצפון סקוטלנד. המבנים שפגשו בדרך "הפכו" ל 'טירות <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh53v83JG7hsjCv51hgSvpfVbqL6DRY48WWF0SKOGzHNprBSCFlSv0SavU8EZxRN5V5DD56A2ldWsqM0tuF7PFkrW6cTlzIOq_w_fX_Klk65QtQ-3nkWCe8OkgofmgZA8gjylhMU0ctoduk/s1600-h/IMG_0161e.jpg"></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjxRYaBe9UP3pX_gLvW1fz_1RXFVEc4zfKw9uua49hq_tltTv6q6aF9lbvvSW3qmq7QgTnEXu2jkYvGU-1_4R0X2vQcvOPn2gNTCVrQLpYhCHI0Q4Z0AdKUhguXroMT-DgsH_Uk-swp1lVG/s1600-h/IMG_0159e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326354120310747298" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 276px; CURSOR: hand; HEIGHT: 174px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjxRYaBe9UP3pX_gLvW1fz_1RXFVEc4zfKw9uua49hq_tltTv6q6aF9lbvvSW3qmq7QgTnEXu2jkYvGU-1_4R0X2vQcvOPn2gNTCVrQLpYhCHI0Q4Z0AdKUhguXroMT-DgsH_Uk-swp1lVG/s320/IMG_0159e.jpg" border="0" /></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi4-K1JcZ8ULcYRJKrfwEi8RldjBIaK9BgRigIjl9eykskjA5W5J-AdiDOLAApkIg7jWsjU8S6pPz5hTIccX5knwth9qH6hWsIAjE2V17LPcuzQn7c_QPpSWL5gZzqAJPEd4zPd-o8Z56Tt/s1600-h/IMG_0161.jpg"></a>אצילים' מהמאה הקודמת, והאנשים שפגשו בדרך היו "ילידי המקום". הם אפילו בחרו לשוחח באנגלית, עד שהתחילו להאמין בעצמם שהם נמצאים אי שם בצפון סקוטלנד. כמובן שהיעד הנבחר לירח הדבש שלהם, היה אנגליה (לונדון ופרבריה). שם טיילו בארמונות המלכה ובחצרות האצילים שבגריניצ' (לסקוטלנד עצמה, היה יקר לנסוע ואנגליה הייתה תחליף מצוין). כשאמא ואבא נישאו, אמא למדה תכנות מחשבים ב"סיוון", בית הספר הראשון בארץ באותה תקופה שהכשיר מתכנתים. אמא גילתה את עולם המחשבים ומאוחר יותר עסקה בעריכה של סרטי אנימציה. חיבור טבעי לעבודתו של אבא שעוסק בהדרכת קומיקס ואנימציה לילדים.</span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">תכנון המשפחה והמעבר לכוכב יאיר </span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">אמא התקשתה להיכנס להריון. ניסיונות וטיפולים רבים להרות נכשלו. ההורים שלי גרו בשנים הראשונות לנישואין בנס ציונה. דירת הפנטהאוס ששכנה בקומה הרביעית לא התאימה לגידול ילדים (בגלל ריבוי החלונות והיציאות למרפסות הגג שבדירה). אמא ביקשה לעבור לבית קרקע עם חצר. בשנת 1995 עברו הורי לבית שב'כוכב יאיר'. אמא הפסיקה את הטיפולים בגלל בעיות בריאות. חמישה חודשים לאחר שהורי עברו ל 'כוכב יאיר', אמא גילתה שהיא בהריון. תשעה חודשים אחר כך נולדתי במזל טוב. ילדה ראשונה להורי חיים ואיריס! אמא בחרה לקרוא לי בשם נועה, שם שמקורו בתנ"ך. אמא הפסיקה את עבודתה, ובחרה להישאר בבית ולגדל אותי. שנה ושלושה חודשים אח"כ נולדה אחותי טל. אמא לא הצליחה להרות שוב, למרות שרצתה בילד נוסף. אני יודעת שאני ואחותי טל הכי חשובות לה בעולם. את הסיפורים של אמא עלינו הבנות, תוכלו לקרוא בסיפורים שלנו... </span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"><br /><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dxidxSf658pqZP6ZasLuSp5-pbAXhIonBcQe_qoBidR0AAJKhjUO099bLVVVa9YTqK6zDQ9_lRsr5ib6DYW5A' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe><br /><br /></span></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-49969828914260714762009-04-03T07:58:00.000-07:002009-04-22T23:07:02.865-07:00עליי: נועה ניר<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjZS_AMNpKokomGOHP5B159Hs7HOPxqW8VTqwjaKEqb2Yu9BPMIcIJhRy7uah5z8Gja5qjUUsoswSXYVYdR-gJZRgvFPLsP73aAsKFlzuYwCTxE5zuMcoJIO6s3dwuy_Lk8hfh1jCJ5lmva/s1600-h/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94+%D7%A0%D7%99%D7%A8.jpg"><span style="font-family:arial;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5318542750226982706" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 338px; CURSOR: hand; HEIGHT: 195px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjZS_AMNpKokomGOHP5B159Hs7HOPxqW8VTqwjaKEqb2Yu9BPMIcIJhRy7uah5z8Gja5qjUUsoswSXYVYdR-gJZRgvFPLsP73aAsKFlzuYwCTxE5zuMcoJIO6s3dwuy_Lk8hfh1jCJ5lmva/s320/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94+%D7%A0%D7%99%D7%A8.jpg" border="0" /></span></a><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000066;"> שמי נועה ניר,</span></span><br /><span style="font-family:arial;">נולדתי בבית החולים מאיר- כפר סבא בתאריך כ"ב בחשוון תשנ"ז</span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgxKrrJZ_HNjI__VGjbqWlIS0O12tXG4W40Tj-jJnu8rMGHZ9LTsytXwXImIY9AqNcLBGfFpLLEeUT1AdIox3SIZWDXo9i3BqaGybrBSSqCgJ2oSoyX98IidRoTIWRO3OjbdP8U1cNumOBJ/s1600-h/IMG_0040.jpg"></a><span style="font-family:arial;"> 3/11/1996 , בת בכורה להורי חיים ואיריס ניר.<br />הוריי בחרו לקרוא לי בשם נועה משום שהם רצו שם מובהק לבת ושם ממקור תנ"כי. </span><br /><span style="font-family:arial;">(ספר במדבר » פרק כז » פסוק א). <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhs4zSi27mx2dfvjDGTO6oy4cfkJTAXkNVdzosU61NTnRWDYAt77a_dYSxQLxMg-FobTPysOweBBJaYaQUwLGkDnViYh_3Vid44sApadtwiKrnt4ah7mpC_z8EvkgdZ5iWpfV4CuBHbryz2/s1600-h/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94+%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%AA.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327256828598445458" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 250px; CURSOR: hand; HEIGHT: 173px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhs4zSi27mx2dfvjDGTO6oy4cfkJTAXkNVdzosU61NTnRWDYAt77a_dYSxQLxMg-FobTPysOweBBJaYaQUwLGkDnViYh_3Vid44sApadtwiKrnt4ah7mpC_z8EvkgdZ5iWpfV4CuBHbryz2/s320/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94+%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%AA.jpg" border="0" /></a><br /><br />נולדתי בחודש העשירי. אמא סיפרה לי שבועיים אחרי תאריך הלידה המשוער, עדיין לא הראיתי סימנים שבכוונתי ל"צאת" מרחם אמי. אמא הוזמנה לבית החולים ואושפזה. לאמא נתנו חומר זירוז והצירים סוף סוף התחילו. לאחר כמה שעות בחדר הלידה, הורי התחילו לחשוש שלא אספיק ל"צאת בזמן" ויום הולדתי ירשם ב"יום השנה" הראשון להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. למזלי, הספקתי להגיח לאוויר העולם חצי שעה לפני שהתאריך התחלף. נולדתי בשלושה בנובמבר בשעה 23:30, במשקל 3 קילו. גובהי בלידה היה 55 ס"מ צבע עיניי חום. שיער חום בהיר.<br />הייתי תינוקת חייכנית ורגועה מאד, היה לי מבט מיוחד בעיניים והייתי אהובה על כולם. אהבתי מאד לצאת לטיולים ונסיעות ארוכות ולא הייתה לי בעיה להירדם בכל מקום אפשרי.<br />בגיל חודשיים, החלפתי את המוצץ באצבע. כל הניסיונות של הורי ל"נתק" אותי מהאצבע עלו בתוהו. הורי קנו לי את כל סוגי המוצצים שיש, אבל אני זרקתי את המוצץ מהפה והכנסתי את האצבע שלי. בגיל ארבעה חודשים מצצתי גם את הבוהן הימנית של רגלי. רופא הילדים הבחין בגמישות היתר שלי ואמר לאמא שלי שזה נורמלי.<br />כשהייתי בת שנה ושלושה חודשים נולדה אחותי טל.<br />אימא סיפרה לי שאף פעם לא שיחקתי בבובות, כשרציתי לשחק ב"אמא ותינוקת", השתמשתי בטל כ"בובה חיה". <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhAQh2M9aNYla70oToHeCWZ8hEMXj42tC0It2YWvU4bfYc_bVmsDZdUYAcAHLb31DpSu8fhMn08qPgLXvKXPhhSgG20IJcil6PUxhr3iaxRuHpkJypfr2lbL0mIfR7BfY4HM28Ga-RrdZ1R/s1600-h/%D7%93%D7%94.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327257072819107890" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 166px; CURSOR: hand; HEIGHT: 148px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhAQh2M9aNYla70oToHeCWZ8hEMXj42tC0It2YWvU4bfYc_bVmsDZdUYAcAHLb31DpSu8fhMn08qPgLXvKXPhhSgG20IJcil6PUxhr3iaxRuHpkJypfr2lbL0mIfR7BfY4HM28Ga-RrdZ1R/s320/%D7%93%D7%94.JPG" border="0" /></a>הייתה לי בובת ספוג רכה בדמות שפן שאליה נצמדתי שנים רבות, זו הבובה היחידה שנקשרתי אליה. כשהתחלתי לדבר ורציתי שיביאו לי את ה"שפן" אמרתי "דה" והתכוונתי ל"זה". לכן לבובה הזו קראו כולם דה (עד היום היא נמצאת ברשותי).<br />כשהייתי בת שלוש אירעו לי שתי "תאונות" לא נחמדות במיוחד. במקרה אחד, ביקרנו אצל חברים של ההורים ואני שיחקתי עם הבת של החברים. תוך כדי משחק נפלה עלי החברה<br />והמשחק הסתיים ביד שבורה ומגובסת במשך חודש.<br />במקרה השני, טיילתי עם המשפחה בחורשה הסמוכה לבתינו רציתי לצפות בפריחת הרקפות שהחלה. מרב שימחה והתלהבות רצתי במהירות בשביל העפר, כדי להיות "ראשונה". אמא, שחששה שאפול ביקשה ממני לעצור, אני שעצרתי בבת אחת, איבדתי שיווי משקל, עפתי קדימה ואיתי "עפה" גם השן הקדמית שלי. למרות שהייתי רק בת שלוש, כולם חשבו שכבר מתחלפות לי שיניים.<br />מאז שאני זוכרת את עצמי,עמדתי על דעתי. למשל, פיתחתי 'טעם מיוחד' בלבוש ולא הייתה לי בעיה להחליט לנעול מגפיים בקיץ, שמלה קצרה בחורף וכדומה. במקרה אחד אמא נאלצה להביא אותי לאירוע משפחתי עם שמלה סמרטוטית שאהבתי בגלל הדפס ה"מיקי מאוס" שהיה עליה, מאחר וסירבתי ללבוש את השמלה החגיגית שקנתה לי. הגענו לאירוע עם השמלה בשקית וכל הדודות ניסו לשכנע אותי להחליף שמלה. לא הסכמתי ואמרתי לסבתא חנה שלדעתי השמלה שאני לובשת מאד יפה, למרות שהיא חושבת שזה מכוער.<br />אהבתי לשתות סימילאק בבקבוק ולמרות שאחרי גיל שנה כבר אכלתי אוכל רגיל, עדיין ביקשתי את ה"בקבוקי". שתיתי בקבוקי עד גיל שש. אני זוכרת מקרה שבו הזמנתי הביתה חברה מהגן וכשהיא ראתה אותי שותה מבקבוק, היא אמרה לי שרק תינוקות שותים מבקבוק. הסברתי לה שהחלב של התינוקות יותר טעים והיא ביקשה לשתות מהבקבוק. אמא שלה שהגיעה לאסוף אותה וראתה אותנו עם בקבוקי תינוק, הזדעזעה.<br />אהבתי מאד להקשיב לסיפורים. מדי ערב לפני השינה, הורי הקריאו לי סיפורים. הספרייה בישוב שכנה בסמוך לגן הילדים שאליו הלכתי, "גן אלה", כך שמדי שבוע בחרתי לי ספר בספריה. השתדלתי לבחור ספרים עם הרבה דפים, כי ידעתי שאז אפשר "למשוך" את שעת השינה. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjujd7sbw-80uEBaHOm2voCMSkLqlV6iutp-ma0Fy_JYRrrBQ41qmnPs2wm8U54UQUDVwWmj75xajnD7Y-Luh_r1SZckC58uetsO-6PBjQPd0oQ_vq3VO_w68xF5NNzva5f8nRsJAuSZjEm/s1600-h/%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A8+%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327759163354750226" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 167px; CURSOR: hand; HEIGHT: 102px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjujd7sbw-80uEBaHOm2voCMSkLqlV6iutp-ma0Fy_JYRrrBQ41qmnPs2wm8U54UQUDVwWmj75xajnD7Y-Luh_r1SZckC58uetsO-6PBjQPd0oQ_vq3VO_w68xF5NNzva5f8nRsJAuSZjEm/s320/%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A8+%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94.jpg" border="0" /></a><br />כשהייתי בגן חובה הפסקתי לצייר והגננת נורית חשבה שיש לי בעיה ביכולת המוטורית. לי לא הייתה בעיה כלל. להיפך, ציירתי כל כך הרבה ציורים בבית וכשהגעתי לגן העדפתי לשחק עם חברים ולסרב לבקשות שונות שביקשה הגננת כי לא אהבתי אותה במיוחד. בבקרים סירבתי ללכת לגן ובקר אחד אמרתי לאמא: "אמא? את יודעת שלכלבים וחתולים הכי כיף בעולם, כי הם לא חייבים ללכת לגן". אימא שוחחה עם הגננת ובאמת אח"כ היא שיפרה את היחס כלפי.<br />בטרם מלאו לי שש, עליתי לכיתה א'. הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה ("...הכי קטנה בשיעור, והכי קטנה בהפסקה...").<br />המורה אילנה החליטה אחרי שבוע בבית הספר לצרף אותי לקבוצת הילדים ה"קוראים" ואני בכלל לא ידעתי לקרוא. אמא מאד נלחצה מהעניין ודיברה עם המורה. המורה הרגיעה את אמא ואמרה לה שהיא בטוחה שאתחיל לקרוא בתוך שבועיים ובאמת כך היה.<br />באחד השיעורים בכיתה א' המורה ביקשה מכל ילד להביע משאלה. כל הילדים ביקשו לעצמם מתנות אישיות כמו: אופניים, בובות, כדורים, פיות וכדומה ורק אני ביקשתי "שלום עולמי". המורה הייתה כל כך מופתעת מכך שלא ביקשתי משהו לעצמי ושלמרות גילי הצעיר חשבתי קודם כל על אחרים. בספר הכיתה, כתבו עלי: "רודפת צדק, דורשת מאחרים, אבל גם מעצמה". <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjco89-vHTO79Nu1cHlwT9gg9Ou6g6__krpN0dfg7zovnv7MFiCgJdhRZJMEhZoC2wa8JuyRDAI-wJ0yt5pa0VqqjhOTVU8JaoRlhfM3ycLZonEwS1N7gg75wEv_viXsk1YoJk6JJyVrWKj/s1600-h/%D7%91%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94+%D7%90.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327257355159410530" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 188px; CURSOR: hand; HEIGHT: 149px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjco89-vHTO79Nu1cHlwT9gg9Ou6g6__krpN0dfg7zovnv7MFiCgJdhRZJMEhZoC2wa8JuyRDAI-wJ0yt5pa0VqqjhOTVU8JaoRlhfM3ycLZonEwS1N7gg75wEv_viXsk1YoJk6JJyVrWKj/s320/%D7%91%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94+%D7%90.jpg" border="0" /></a><br />אהבתי לכתוב סיפורים והסיפור הראשון שכתבתי היה "משפחת החתולים יצאה לטיול". <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg9Ddzv1zhy6EUk5o9po-y86Tqo76sheZ5QrY-e-0aYCh0WvnHk9Vtf3faWce0A5kVxSLUATI4GYx2zfMC070dp7cNDMPpbKdVTu5tYN87z08-A3Zegppa4YsML_rRV00CdMsdnO4OViWWe/s1600-h/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8+%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94.jpg"></a><br />את ההשראה לספר, קיבלתי מזוג החתולים של השכנים. אהבתי לשחק איתם, להאכיל וללטף אותם. צפיתי בהתנהגותם, מבחינתי הם היו משפחה לכל דבר ועניין.<br />בכיתה ב' ביקשתי להצטרף לחוג התעמלות קרקע, חוג שבו השתתפו כל חברותיי.<br />מה שבאמת רציתי לעשות זה לרקוד. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi9gIpJx7LyjHpJ3oZsZGR_l393SaAzeYXh4eK876FfxD718wi5Zd_rSBToeucFDjsZ6UyeNROHLtbY004at0L4RwRHONmwRR1UZe9qFVF3LvucMsOgDFgHNdtBHOHwKSHihPm1UndxeuKK/s1600-h/%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9C.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327754596110409714" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 133px; CURSOR: hand; HEIGHT: 160px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi9gIpJx7LyjHpJ3oZsZGR_l393SaAzeYXh4eK876FfxD718wi5Zd_rSBToeucFDjsZ6UyeNROHLtbY004at0L4RwRHONmwRR1UZe9qFVF3LvucMsOgDFgHNdtBHOHwKSHihPm1UndxeuKK/s320/%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9C.jpg" border="0" /></a>ביקשתי להצטרף לחוג מחול אבל מנהלת בית הספר למחול לא הסכימה לקבל אותי כי הייתי צעירה. פרשתי מההתעמלות, חיכיתי שנה והצטרפתי לחוגי המחול. אני רוקדת בארבע השנים האחרונות ואוהבת במיוחד את הסגנון הקלאסי.<br />כשהייתי בכיתה ה' נבחרתי לקורס מגשרים, ניסיתי לפתור בעיות וסכסוכים שנוצרו בין הילדים אבל למרות ההכשרה, הרגשתי תמיד שלא עשיתי מספיק.<br />בכיתה ו' החלטתי להתנדב לפרויקט יח"ד (ילדים חונכים ילדים) וליוויתי במשך שנה שלמה, ילדה בשם נועה שלמדה בכיתה ב'. עזרתי <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgGqMF2EC6AcVhglePuyOrnwLdULBPkr2GzN7sLyQ15h_fnwPpynuOwpRapzw2z20PeTsTkvDHMD4sMuXQlwTXviqg0LfvzL3uYOoyYqdl_Zj1NIDRlv0BO_Qg5cER8dgbob-slXbL6UNr0/s1600-h/%D7%99%D7%97%D7%93+%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327756393971194866" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 148px; CURSOR: hand; HEIGHT: 189px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgGqMF2EC6AcVhglePuyOrnwLdULBPkr2GzN7sLyQ15h_fnwPpynuOwpRapzw2z20PeTsTkvDHMD4sMuXQlwTXviqg0LfvzL3uYOoyYqdl_Zj1NIDRlv0BO_Qg5cER8dgbob-slXbL6UNr0/s320/%D7%99%D7%97%D7%93+%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94.jpg" border="0" /></a>לה בהכנת שיעורים והצלחתי לשפר את יכולת הקריאה שלה, מה שהעניק לי סיפוק רב. באותה שנה נבחרתי למועצת תלמידים והייתי אחראית על ועדת תרבות.<br /><br /><span style="color:#000066;">על עצמי:</span><br />אני בת מזל עקרב.<br />אני מאד אוהבת את שמי. משום שהשם נועה לדעתי, הוא מתאים לי, פירושו אלת הקשת ביוונית, הוא שם נפוץ, בנוסף אני אוהבת את ראשי התיבות שלו:<br />נ- ניסים<br />ו- ונפלאות<br />ע- עשה<br />ה- ה'<br />הדברים השנואים עליי במיוחד הם לקום מוקדם בבוקר ולהיות מצוננת.<br />הדברים האהובים עליי הם לרקוד, לתרום במועצה, לעשות בייביסיטר, שופינג, בילויים, מסיבות וכדומה.<br />ספרים אהובים שקראתי: 'דמדומים' ו'יומנו של חנון'.<br />זמר אהוב- Akon, זמרת אהובה- Katy Perry. להקה אהובה- Ne-Yo.<br />המאכלים האהובים עליי במיוחד: המבורגר, צ'יפס, שניצלים, ספגטי, פיצה, קובה אדומה, לחם שום. לסיכום, בצקים. =)<br />משחק אהוב: The Sims 2.<br />מפחיד אותי: המוות. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjUSnHRDOQMHghk_6YI-p9-CLH0mkaSvpZnz3cgnCQEVl_yp2nnOmraI5p07WsBKmrdpSNAtrOBg17ppn_U7NuieWr3l-JVZlnbPlfCQ-6eItJ0i6w_FS5mksPRLuh3kI5dz4DEavjCOsgz/s1600-h/%D7%A6%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8+2007+005.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327257688750287394" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 152px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjUSnHRDOQMHghk_6YI-p9-CLH0mkaSvpZnz3cgnCQEVl_yp2nnOmraI5p07WsBKmrdpSNAtrOBg17ppn_U7NuieWr3l-JVZlnbPlfCQ-6eItJ0i6w_FS5mksPRLuh3kI5dz4DEavjCOsgz/s320/%D7%A6%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8+2007+005.jpg" border="0" /></a><br />אני מתרגשת מ: הפתעות, שינויים, טיסות.<br />אם היו לי מיליון דולר הייתי: תורמת לחולי סרטן. (הנושא קרוב אליי: דודתי בדיוק סיימה טיפולים כימותרפיים)..<br />שונאת אנשים: שקרנים, אגואיסטים, חנפנים ו"שפוטים".<br />מחבבת אנשים: ישרים, נאמנים, כנים, חברותיים וגלויים..<br />אני אוהבת ללבוש סקיני ג'ינס, טוניקות, גופיות אחד וחצי, גרביים חצויות, מחשופית, סווצ'רים חלקים..<br />אני נמנעת מללבוש בגדים הבולטים בסביבה (בצבעי מרקר, נוצצים, פסים..) אני מקפידה על התאמת צבעים. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj0Xsfsdnv-sLV1y5HgTJB3Ecm2egMpK5oLQiespso0ynyk0QsuRfCpj5WBVEGl3xyu4aPIMLREYld0j0TJJxEaE-ACutIYwvPanHiOk2L8LLDgujGPcFIxqwi7sFkp_tsTMUgSZ5tl4LPh/s1600-h/%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%AA+%D7%94%D7%A6%D7%98%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA+%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327757761678958082" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 202px; CURSOR: hand; HEIGHT: 242px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj0Xsfsdnv-sLV1y5HgTJB3Ecm2egMpK5oLQiespso0ynyk0QsuRfCpj5WBVEGl3xyu4aPIMLREYld0j0TJJxEaE-ACutIYwvPanHiOk2L8LLDgujGPcFIxqwi7sFkp_tsTMUgSZ5tl4LPh/s320/%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%AA+%D7%94%D7%A6%D7%98%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA+%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94.jpg" border="0" /></a><br />חשוב לי לספר ש: אני רוקדת בסדנא למחול (במסלול סגור) ומבלה שעות רבות בשיעורי קלאסי מודרני היפ הופ ויצירה.<br />אני חניכה בתנועת הצופים בישוב- שבט צור גדוד אלמוג.</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">אני לומדת בכיתה ז' בבית הספר ע"ש אילן רמון.</span> <p><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dwY2xD0a7nXpF3atz5m_j2KVkgs_BOsrXbwvEKXgH2qkQIJQxJq1T2W7byKiyh-NqeGcUlENYb3QIXIOASkWw' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe></p><br /><p></p><p></p>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-44661561332615410812009-04-02T02:05:00.000-07:002009-04-23T00:16:12.151-07:00אחותי טל ניר<div><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjXIN-GsJSe56WJbwB7dD89geJ9wM-_tHWw_BjB3Jx8ZKHNVzdHzFUA2rv_08F8bTjfzZlUgt_z5aFkkc7T8sbjI6lpcOA0EgWjrCTYfdeOTI8_DS8LZccViK2uTTwzoyPEZS15ielMK5tM/s1600-h/%D7%98%D7%9C+%D7%A0%D7%99%D7%A8.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326131219807564194" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 382px; CURSOR: hand; HEIGHT: 178px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjXIN-GsJSe56WJbwB7dD89geJ9wM-_tHWw_BjB3Jx8ZKHNVzdHzFUA2rv_08F8bTjfzZlUgt_z5aFkkc7T8sbjI6lpcOA0EgWjrCTYfdeOTI8_DS8LZccViK2uTTwzoyPEZS15ielMK5tM/s320/%D7%98%D7%9C+%D7%A0%D7%99%D7%A8.jpg" border="0" /></a><span style="color:#000066;"> <span style="font-family:arial;">אחותי טל ניר </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">טל נולדה ב י'ח בטבת תשנ"ח 16.01.1998 בבי"ח מאיר שבכפר סבא. בתם השנייה של איריס וחיים ניר ואחות לנועה (אחותי הקטנה). ההורים בחרו לקרוא לה טל מכיוון שנולדה בשעות הבקר המוקדמות (חמש לפנות בקר), כשטיפות הטל האחרונות ,נשקפו מחלון חדר הלידה. </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"אחותי טל נולדה כשהייתי בת שנה ושלושה חודשים, כך שמאז שאני זוכרת את עצמי, טל תמיד הייתה שותפה נוכחת <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjNliESFjJQENZfxs0ft6R3nFXvk-InolnbLKUkewyvzZZc6gFgKFLdtyPo8UmIEKf5d6T4vEeQVnu3Z0fyo0FmrDMZ-jCFZGiAVwPAdxXOS1lXmVt64hyphenhyphenZsHoEVejreECWOr5fYWjLunRD/s1600-h/IMG_0003.jpg"></a>בחיי. איני זוכרת את השנים הראשונות להולדתה מכוון שהייתי קטנה מאד, ולכן נעזרתי בסיפורים שסיפרו לי הורי"</span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">טל או 'טלטול', כפי שאנחנו מכנים אותה, אחותי הקטנה והיחידה </span><span style="color:#000000;">נולדה בסוף החודש העשירי להריונה של אמי איריס <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg9Zi7nxgrufcu5MmxonW6kJCAkqs8y_FCEno4-cxXBt-VzIicvJGQLW4hbV07jSz-292bmXYPzHIji4pyjp3xYOpHzDFpd4J9JfaiBN_lcuDCkMU7imoFYFj279J-wGQ3X00suAKK6Yigu/s1600-h/IMG_0003e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327779919856615250" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 183px; CURSOR: hand; HEIGHT: 201px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg9Zi7nxgrufcu5MmxonW6kJCAkqs8y_FCEno4-cxXBt-VzIicvJGQLW4hbV07jSz-292bmXYPzHIji4pyjp3xYOpHzDFpd4J9JfaiBN_lcuDCkMU7imoFYFj279J-wGQ3X00suAKK6Yigu/s320/IMG_0003e.jpg" border="0" /></a>בלידה מהירה ביותר .שעתיים אחרי שהופיעו הצירים הראשונים, טל כבר הגיחה החוצה. תינוקת גי'נג'ית קטנטנה במשקל 2850 גרם. מרגע לידתה היתה ידועה כ" תינוקת צרחנית ביותר". כמו צבע שיערה הזהוב-כתום כך גם אופייה הטמפרמנטי, לטל תמיד אצה הדרך. בגיל חמישה חודשים טל התחילה לזחול במרץ ולהכיר כל פינה בביתנו שבכוכב יאיר. את המדרגות היורדות לסלון ביתנו היתה יורדת עם הראש כלפי מטה, כך שכונתה בפי כל "מתאבדת שיעית". אחותי שיגעה את כולנו עם הצרחות שלה , כשהיתה מגיעה שעת השינה שלה (היא אף פעם לא הצליחה להירדם מחוץ למיטתה), היא היתה מתחילה לצרוח. הורי זוכרים מקרה אחד במיוחד. נסענו לחברים ביום העצמאות והדרך לירושלים היתה פקוקה.טל שרצתה לישון, צרחה במכונית במשך שלוש שעות ללא הפסקה ואני התחלתי לבכות כי לא יכולתי לסבול יותר את הצרחות שלה. גם שחזרנו מהטיולים היומיומיים שאמא טיילה איתנו בישוב היה צריך לחזור הביתה לפני שעת השינה אחרת אחותי היתה מתחילה עם צרחות אימים וכל השכנים ידעו שה"סירנה המקומית" עובדת. אמא סיפרה לי שמגיל צעיר טל אהבה לעשות הכל לבד: לאכול לבד, להתלבש לבד, לנעול נעליים לבד ומשלא הצליחה לעשות פעולה מסוימת היא היתה מתעצבנת וצורחת בקולי קולות, אבל אף פעם לא הסכימה שיעזרו לה. תמיד <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhrxnUl-ybbBmXhrnSDeuF583jJVjjDFAgxfVbk5raLlHw5EH9p51wggXTEzDBS2xJ8aIv1aaefJ6gL_bkxbQhRme93FAWnlVRAQTyJVvQx5zf-9iFzTCqURWZF7GqWgvgW13xochKbetvt/s1600-h/IMG_0025e.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5327781781515716530" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 200px; CURSOR: hand; HEIGHT: 173px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhrxnUl-ybbBmXhrnSDeuF583jJVjjDFAgxfVbk5raLlHw5EH9p51wggXTEzDBS2xJ8aIv1aaefJ6gL_bkxbQhRme93FAWnlVRAQTyJVvQx5zf-9iFzTCqURWZF7GqWgvgW13xochKbetvt/s320/IMG_0025e.jpg" border="0" /></a>התעקשה לנסות הכל בעצמה עד שתצליח. בגיל שנה עשתה את צעדיה הראשונים והתחילה לדבר. טל היתה ילדה עם יכולת שפתית כל כך גבוה יחסית לגילה, כך שרק בגיל שנתיים וחצי, הרופאים גילו שיש לה לקות ביכולת השמיעה. חשדם של הורי התעורר, בגלל שלמרות שטל דיברה באופן שוטף, היא לא הצליחה להגות הברות מסוימות. היא אהבה לספר סיפורים ו"לקרוא" אותם, אבל קשה היה לה להקשיב לסיפורים שהורי הקריאו לה לפני השינה. טל עברה מס' ניתוחים ורק כשמלאו לה שש, נפתרו בעיות השמיעה. אחותי שהייתה ילדה מאד פיקחית, חיפתה על מגבלות השמיעה ביכולות אחרות שפיתחה. כבר בגיל הגן, היא ידעה לקרוא ולכתוב. היא ביקשה ממני ללמד אותה לקרוא ואני שהייתי בכיתה ב' , לימדתי אותה. כך גילו הורי שאחותי יודעת לקרוא בכוחות עצמה. אני זוכרת מקרה אחד שבו אחותי ישבה לידי ,כשעבדתי על המחשב ותרגלתי כתיבה בword , היא ישבה וצפתה בי ולאחר מכן, התיישבה על המחשב וכתבה סיפור. כשהראתה זאת להורי,הם לא האמינו שטל כתבה את הסיפור ושאלו אם עזרתי לה. המוזר בכל העניין היה ,שהסיפור נכתב ללא שגיאות כתיב. כשהורי שאלו את טל איך היא הצליחה לכתוב ללא טעויות, טל גילתה להם בשמחה שהיא צפתה בנועה וגילתה את הספלר (בדיקת איות) שנמצא בתוכנה, ושהיא גם יודעת לצבוע מילים ולשנות גופנים. כך גילתה אחותי את נפלאות המחשב. מרגע זה והלאה אחותי התחילה לכתוב סיפורים מעניינים במחשב. מאוחר יותר בכיתה ב', אחותי כבר ידעה לערוך סרטים במחשב ולבנות אתרי אינטרנט משלה (אחותי מצליחה להחזיק צפיית שיא של מבקרים באתרים שהיא מקימה). בנוסף לתחביב הכתיבה במחשב,אחותי אהבה מגיל צעיר את הפעילות הספורטיבית. כשאני הייתי בכיתה ב' וביקשתי להירשם לחוג התעמלות קרקע, התחננה אחותי וביקשה להצטרף אף היא. באותן שנים עדיין לא היה חוג לילדות בגיל הגן, אבל אחותי לא ויתרה ובאחד הפעמים שליוותה אותי לחוג יחד עם אמי, היא ביקשה להצטרף לשיעור. המאמנת הסכימה, ובסוף השיעור כשאמי באה לאסוף אותנו אמרה לה המאמנת שהיא מוכנה לקבל את טל לשיעורים, למרות גילה הצעיר. <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhPYOY3FyrUDv5sqoykaYt7dmczmk3qxygWnvJtrQ6lXdja5JxBXcxa3s9NxovploTK_lktCqsdqw3PyPuapWm9c0LJP00CWWAHZ_VJJdfSiQ9_wU7kWovWfTmTjfK5bbHdYdMjSKc2DLC-/s1600-h/%D7%98%D7%9C+011.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326130568580029330" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 254px; CURSOR: hand; HEIGHT: 191px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhPYOY3FyrUDv5sqoykaYt7dmczmk3qxygWnvJtrQ6lXdja5JxBXcxa3s9NxovploTK_lktCqsdqw3PyPuapWm9c0LJP00CWWAHZ_VJJdfSiQ9_wU7kWovWfTmTjfK5bbHdYdMjSKc2DLC-/s320/%D7%98%D7%9C+011.jpg" border="0" /></a></span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhkIEKqdre5-b8PKkzP3W5nXoLVMZZ6JSwKzaPq_E2cFa8PPh7XFNycdSgM3SL5DM1KIjhN_kxqbewUpMmsnk5Z-zFcDnRNm9UV2QhXlZFyaxKtYBJByigXG2pmMvxqDH-ptMhHOQyOedS0/s1600-h/IM000008.JPG"><span style="color:#000000;"></span></a><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgv776UzBmUjZrCRfSQSsyJ-goUhevQS4TKUg7gGeorUENJ27UbxqPaB9zHnuLtgggMSraZG5Nz5grVIorXWBk7lmW8SC8JZItfEC3VM_bnu7Z9dnJ-rrhSOpofI2vp_SCjd2HLf2QLAKY-/s1600-h/%D7%98%D7%9C+057.jpg"></a><span style="color:#000000;"> טל נטשה לתקופה מסיימת את ההתעמלות לטובת שיעורי הריקוד- טל רקדה ,סטפס, אבל מהר מאד בחרה לחזור להתעמלות. טל מתאמנת כיום במסגרת הנבחרת של כוכב יאיר שלוש פעמים בשבוע ומופיעה במופעים רבים בישוב ומחוצה לו. טל משתתפת יחד עם קבוצתה, בגימנסטרדות המתקיימות ברחבי הארץ (תחרויות קבוצתיות של מתעמלות ממקומות שונים בארץ) ובכל שנה בחופשת הפסח היא נוסעת לתחרות הגדולה באילת. טל אוהבת מאד להופיע בתחרויות, כשהיתה בכיתה ד' היא החליטה ביוזמתה להירשם לתחרות כישרונות צעירים שהתקיימה בבית סיפרה. היא צירפה חברה ויחד הן תכננו מופע שכלל כוריאוגרפיה למוסיקה שבחרו. טל היתה משוכנעת שהיא תזכה במקום הראשון, למרות שהיו מתחרים טובים , גדולים ממנה (מכיתות ה'- ו') וכך היה, טל הצליחה לקטוף את המקום הראשון. הורי תמיד אומרים שטל היא פרפורמרית מלידה. מגיל קטן היא אהבה להופיע ואני זוכרת פעם אחת שהיא אלתרה בו במקום הופעה שלמה והופיעה במסיבה בר מצווה של חברים בפני קהל רב של מוזמנים. פעמים רבות הופיעה בפני </span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjAIP9JbrBOy8Z4GORdiDcUpbITy9IvyljGPh1VhOJVzIo0hRW-B9PaTjEp5tQmc29PSzyyy3YVPC57mQtYRuEfVM7nA1VepDmWWxVAl7RQcSLqPdj0hIwTWVWpyTcBtd5My2ecKIWUlxP4/s1600-h/IM000411.JPG"><span style="color:#000000;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326025641362063346" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 275px; CURSOR: hand; HEIGHT: 213px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjAIP9JbrBOy8Z4GORdiDcUpbITy9IvyljGPh1VhOJVzIo0hRW-B9PaTjEp5tQmc29PSzyyy3YVPC57mQtYRuEfVM7nA1VepDmWWxVAl7RQcSLqPdj0hIwTWVWpyTcBtd5My2ecKIWUlxP4/s320/IM000411.JPG" border="0" /></span></a><span style="color:#000000;">המשפחה המורחבת ותמיד ביקשה שכולם יסתכלו עליה. ביום הולדתה החמישי היא ביקשה במתנה "מדונה" (מיקרופון המוצמד בקשת לראש) ע"מ שתוכל לשיר, לרקוד ולהופיע בפני כולם. אני חושבת שהיא מאד אוהבת את ההופעה על הבמה. ניסיתי לשכנע אותה פעמים רבות להצטרף לחוגי המחול שאני מאד אוהבת (אני חושבת שהיא יכולה להיות רקדנית מעולה) אך היא מעדיפה להשקיע בשעות רבות של אימונים בנבחרת ואף משמשת כעוזרת מאמנת בקבוצות ההתעמלות לגיל הרך. בכלל, טל מאד אוהבת להשתתף בתחרויות ספורט והשנה היא הביאה את הניצחון במקום הראשון לשכבת כיתות ה' בטורניר המחניים (כשנשארה אחרונה בקבוצה ללא פסילות). טל היא תלמידה מצטיינת בבית הספר, ומאד פעילה חברתית. כשהיתה בכיתה ג' , היא החליטה להתמודד למועצת התלמידים בבית הספר ונבחרה. היא הצליחה לגייס אותי לפעולות התנדבותיות במועצה ולאחר שנה של פעילות בוועדות השונות, החלטתי גם אני להתמודד למועצת התלמידים (ומזה כשנתיים אני חברה במועצה). חשוב לי לציין שטל כמו אבי, אוהבת לצייר ובכלל לעסוק בתחום היצירה. כשהיתה בכיתה א', החליטה המורה שלה לאמנות לשלוח ציור שלה לתחרות ארצית בנושא ה"דמויות מצויירות",הציור של טל זכה לעלות לגמר יחד עם עוד חמישים ציורים אחרים, והיא קיבלה פרס על כך .השנה (בכיתה ה') ,היא וחברתה השתתפו בתחרות חנוכיות שנערכה בבית הספר בנושא "זהירות בדרכים" ויחד עם אמי הם יצרו חנוכייה מעניינת- בצורת משחק 'מונופול' עם ערים בארץ, כשאת הבתים במשחק, החליפו מכוניות ותמרורים. את הרעיון לנושא קיבלה טל, כשראתה באחד מלוחות השנה שהיו תלויות בביתנו. את הלוגו- "החיים הם לא משחק – אל תשחק בחיי אדם" וכמובן שזו היתה החנוכייה שזכתה במקום הראשון מבין שישים חנוכיות שהשתתפו בתחרות. טל חברה ב"תנועת הצופים " בישוב שלנו כוכב יאיר (בשבט צור- גדוד דולב), ומאד אוהבת את הפעולות הקשורות ב"שדאות", היא אפילו בנתה בחצר ביתנו על אחד העצים נדנדה מסנדה שמצאה וכפיתות של חבלים. אנחנו מתנדנדות מדי פעם על הנדנדה שהכינה.</span></span><br /><span style="font-family:arial;color:#000066;">לסיום- </span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">הוספתי כמה קטעים שטל כתבה על עצמה. היא בקשה להיות שותפה לעבודת השורשים כמו בני משפחתי האחרים,</span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"><span style="color:#000066;"></span></span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"><span style="color:#000066;">ולהלן מובאות מכתביה:</span> </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"אני זוכרת שאהבתי מאוד לקטוף כל הזמן פרחים מהגינה. ההורים שלי כל הזמן אמרו לי להפסיק, ושזה אסור אך המשכתי בשלי וכל הזמן קטפתי פרחים. איני זוכרת מדוע אהבתי את זה כל כך, אבל לא יכולתי להפסיק לעשות זאת. רק כשהגעתי לגיל חמש או שש הפסקתי בגלל שכבר אמא ואבא לא חידשו יותר פרחים בגינה ולא היה לי מה לקטוף ..." </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"אני זוכרת, שכשהייתי בערך בת 4 אבא ואמא הושיבו אותי על סלע אחד בטיול, ופסעו אחורה כדי לצלם אותי. אני חשבתי שהם פשוט הולכים ועוזבים אותי, והתחלתי לבכות חזק ככל האפשר. לבסוף, יצא שאימא ואבא צילמו אותי בוכה וזיכרון זה מלווה אותי עד היום ואיני חושבת שאשכח אותו אי פעם." </span><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgVH70dCbQVno72pWUbwq6yZiW364g-VNKrPfMieGOl4n0KydBJsmfTpPQK-mIWKWkwYalFZ6I_Rw2CpiJcpmWjKg5ly7nGzZG8rNdDDowWc5is2QOK-ytzzueRmsNU005LWW4QnvqdLbLc/s1600-h/IM000517.JPG"><span style="color:#000000;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5326026303598675554" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 280px; CURSOR: hand; HEIGHT: 200px" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgVH70dCbQVno72pWUbwq6yZiW364g-VNKrPfMieGOl4n0KydBJsmfTpPQK-mIWKWkwYalFZ6I_Rw2CpiJcpmWjKg5ly7nGzZG8rNdDDowWc5is2QOK-ytzzueRmsNU005LWW4QnvqdLbLc/s320/IM000517.JPG" border="0" /></span></a><span style="color:#000000;"> </span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"בגיל שש החלטתי להתחפש לתינוקת. אהבתי מאוד את התחפושת הזו. עד, שבגן פנה אליי ילד ואמר לי: "את לא צריכה להתחפש לזה, את כבר מתנהגת כמו תינוקת!!!". הילד הזה העליב אותי מאוד וכבר לא רציתי לדבר איתו יותר". </span></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"כשהייתי בכיתה ב' המורה אתי היתה שולחת אותי ל"משימות": להביא ספרים מהספרייה, לבדוק נוכחות ב'יומן הכיתה', לעזור למורה לאמנות,להחליף את מזל המזכירה ועוד. שמחתי שהמורה בוחרת בי למשימות ותמיד דאגתי להשלים את החומר שהחסרתי". </span></span><br /><br /><br /><p><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"אני זוכרת שבכיתה ב' המורה ביקשה לכתוב על נושא שאני אוהבת, אז כתבתי על הכלבה שלי באפי ואפילו הבאתי אותה לבית הספר".</span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span></p><br /><br /><p><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"אני זוכרת שבכיתה א' כל הזמן מחקתי את התשובות מהחוברת במדעים ועניתי עליהן שוב כדי שתהיה לי תעסוקה בשיעור. אני תמיד בקשתי מהמורה בכיתה ב' עוד כרטיסיות עבודה והמורה לא ידעה מה לעשות כשנגמרו כל כרטיסיות העבודה שלה".</span></span><br /><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;">"הורי קנו לי יותר ספרי לימוד מאשר לכל תלמיד אחר בכיתה לדוגמא: בתחילת כיתה א' כבר ידעתי לקרוא, אז המורה הוסיפה לי עוד ספרי לימוד. בכיתות ב'-ג' קנו לי את הספרים "נפלאות המתמטיקה" כי הייתי בתגבור. בכתות ד' –ה' השתעממתי בשיעורי אנגלית ותמיד סיימתי משימות לפני כולם, אז המורה החליטה שכדאי להוסיף עוד ספרים". </span></span><br /><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"><br /><br /><br /><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dwbz9LB-Fg_dV4Z248MCI2lJCQ6RdsZ5qHVygNW51uj85WluN2oGuDipcoYhOyOUesEDmDP4u5TmuZdVYHfPg' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe><br /><br /></p></span></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#000000;"></span></span></div>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8837702901036240588.post-19229941311253948442009-02-22T12:36:00.000-08:002009-04-23T00:04:46.237-07:00אבי חיים בטקס יום השואה<p></p><p><span style="font-family:arial;">אבי חיים בטקס יום השואה שנערך בישוב כוכב יאיר 2008 </span></p><p><span style="font-family:arial;">מספר את סיפורה של משפחתו- משפחת בלום</span></p><p><span style="font-family:arial;">בתקופת מלחמת העולם השניה.</span></p><p><span style="font-family:Arial;color:#000066;">** ניתן לצפות בסרט הוידאו המתעד את האירוע:</span></p><p><span style="font-family:Arial;">8</span><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.blogger.com/video.g?token=AD6v5dyIt6H8xUYsjUOkAYPO5qrqlsJzPDzoKFnq5ovPBJXyHCDiDhtC_G29Lp9YRpn29MvB7kbyBdvM6OI1zD7plQ' class='b-hbp-video b-uploaded' frameborder='0'></iframe></p><p><span style="font-family:arial;">הדלקת משואה - חיים ניר<br /><br />אני חיים ניר, בנה של איילה (ג'יזל) לבית בלום, ניצולת שואה מצרפת, מתכבד להדליק את המשואה לזכר הנספים בבורות המוות ולזכר סבי שנספה במלחמה הנוראה ההיא.<br />אמי איילה נולדה בשנת 1935 בעיר שטרסבורג שבצרפת על גבול גרמניה, וכשפרצה המלחמה, ברחה עם משפחתה לכפר קטן במערב צרפת.<br />בשנת 1943 כשהייתה בת 8, נתפס אביה חיים, על ידי הגרמנים כשרכב על אופניו בשבילי הכפר. האופניים הוחזרו למשפחה על ידי שכנה.<br />סבי חיים, נשלח למחנה המעבר דרנסי, משם שלח מכתב אחרון שבו הוא כותב כי הוא מתקשה לשמור על כשרות וכי הוא דואג לשלום המשפחה והילדים. הוא נשלח ברכבת לאסטוניה, ביחד עם עוד 900 יהודים ושם נרצח.<br />לאחר שלקחו את סבי חיים, החליטה סבתי זיסלה, להסתיר את הילדים הרחק מהבית. הדוד ורצברג הסתיר את האח הגדול, קלמן, אצל משפחת איכרים, וברנרד האח הבכור נותר בבית יחד עם אמו זיסלה. אמי איילה בת ה-9 ואחותה רבקה בת ה-12, נשלחו למנזר, שם הוצגו כיתומות פרוטסטנטיות, ורק אם המנזר ידעה שהן יהודיות.<br />סודן נחשף ערב אחד בעת הארוחה עם הנזירות,כאשר רבקה הבינה שהבשר שהיא אוכלת הוא בשר חזיר פלטה בקול רם:" אם הסבא שלי היה יודע שאני אוכלת חזיר, אוי ואבוי היה לי...". הנזירות, לא הסגירו את האחיות לאחר אותו אירוע.<br /><br />25 שנה מתום המלחמה, פגשה אימי את הנזירה ושאלה אותה מדוע לא הסגירה אותן כשהבינה שהן יהודיות .<br />הנזירה השיבה לה "כי כולנו ילדים של אלוהים".<br />אמא איילה עלתה לארץ בגיל 19, הקימה משפחה וגידלה 3 ילדים, ואני חיים, בנה הבכור נושא את שם סבי, כזיכרון חי.<br />" לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו סבו ואמו...".<br />אני חיים, נשוי לאיריס, אב לנועה ולטל, מעביר בגאון לפיד זה לדורות הבאים. נזכור ולא נשכח!!!</span></p><p><span style="font-family:arial;"></span></p><p><span style="font-family:arial;"></span></p><p><span style="font-family:arial;"></span></p><p><span style="font-family:arial;"></span></p><p></p><p></p>נועה נירhttp://www.blogger.com/profile/11862833449029412303noreply@blogger.com0