סבתי אילה ניר

View מסלול חיי סבתא אילה in a larger map

סבתא אילה
סבתא אילה נולדה בשנת 1935, ב-26.11 בעיר בשטרסבורג שבצרפת. מקור השם אילה הוא תרגום שמה המקורי ג'יזל מצרפתית . כאשר עלתה סבתא לארץ בשנת 1954 עברתה את שמה לאילה. (השם ג'יזל דומה לגזל= אילה בעברית). שם משפחתה בנעוריה היה בלום( בלום= פריחה בשפה הצרפתית). במסמך זה סבתא מספרת את סיפורה:

השנים שלפני המלחמה
מהשנים שלפני המלחמה זכורים לי רק פרטים מעטים, היינו ארבעה ילדים: ברנרד (Bernard), הבכור, קלמן Kalman)), הצעיר ממנו בארבעה עשר חודשים, רבקה ((Rebecca שקראנו לה Becki)) הצעירה מקלמן בחמישה עשר חודשים ואני, הקטנה במשפחה ג'יזל (Gisele), צעירה מרבקה בשלוש וחצי שנים. אמי זופי (Zofi) הייתה אישה נאה מאוד, אם כי שמנה למדי (כפי שאני זוכרת אותה), היא היתה עקרת בית ועסקה בעיקר בטיפול היומיומי בנו ובחינוך שלנו. אמי היתה אמא רכה ואוהבת , שקטה ומופנמת מאד. אבי חיים (Haim) היה זה שניהל את משק הבית, והוא אשר ערך קניות בשוק בדרכו הביתה מהעבודה. זכורים לי במיוחד הערבים בהם היה מביא מן השוק סל גדול של תותים אדומים ואמא היתה מכינה מהם מחית של תותים עם שמנת חמוצה וסוכר. הכל נהנו פרט לברנרד שלא יכול היה לטעום מן התותים כי אלה גרמו לו לתגובה אלרגית קשה. אבא חיים היה סוחר בדברים משומשים, סתם חפצים של יום- יום: חפצי בית ורהיטים. ככל הנראה התפרנס לא רע מעיסוק זה, שהרי גרנו באחד הרובעים המכובדים יותר של שטרסבורג (הקונסול של צ'כוסלובקיה גר מרחק כמה בתים מאיתנו). הדירה כללה חמישה חדרים, עם הסקה מרכזית וחדר אמבטיה - דבר נדיר בצרפת של אותם הימים. לרשותה של אמא עמדה בחורה ליום שלם (au pair) אשר טיפלה בנו הילדים ועזרה בעבודות השוטפות. אישה נוספת באה פעם בשבוע לעבודות כביסה וניקוי רצפות. למרות מצבנו הכלכלי הטוב אני מתקשה להיזכר בחפצים בבית אשר ניתן להגדירם כמותרות. הדברים יקרי -הערך היחידים שאני זוכרת היו כאלה שקשורים לחגים: מערכות אוכל יפות, כוסות בדולח, סכו"ם מכסף מלא וכמובן פמוטי כסף המצויים בכל בית יהודי. לבשנו בגדים מכובדים ואיכותיים אך לא היו לנו הרבה צעצועים ואביזרים למשחקים בחוץ. כיהודים מחונכים מבית טוב היה עלינו להיבדל מהגויים ולא להידמות להם ולשחק ולהתרוצץ כמוהם ברחובות. אהבנו את האווירה בבית, האוכל היה טעים מאוד והחגים היו מלאי שמחה. נהנינו במיוחד מהאמבטיות של יום שישי. אהבנו לשכשך בתוך המים החמים ובחורף הקר אבא היה מרים אותנו מתוך האמבטיה ומושיב אותנו על גבי הרדיאטור החם, עטופים במגבות גדולות. מבחינה חברתית היינו ילדים מבודדים למדי. אמנם היו לנו חברים אבל מעולם לא הזמנו אותם הביתה ולא הוזמנו אליהם: זה פשוט לא התאפשר, בשל כללי שמירת הכשרות והשבת. גם לא נהגנו להיפגש עם ילדים למשחק מחוץ לבית כי פשוט הדבר היה מתפרש כיציאה לתרבות רעה.

פרוץ המלחמה
המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישתה של גרמניה לפולין. אנחנו הילדים לא הרגשנו מאוימים במיוחד. אם ההורים היו מודאגים ומפוחדים הם לא נתנו לנו להרגיש בדבר, בסך- הכול היינו ילדים קטנים. מספר שבועות לאחר שהמלחמה פרצה הכל התהפך בעקבות החלטתה של ממשלת צרפת לפנות במהירות את כל האוכלוסייה האזרחית מהעיר שלנו. שטרסבורג העיר שבה גרנו , היתה העיר הגדולה ביותר הסמוכה לגבול עם גרמניה ולכן קרה שביום סגרירי אחד באוקטובר או נובמבר 1939 עזבנו את הבית החם והנוח שלנו והצטופפנו בתוך קרון רכבת ביחד עם המטפלת שלנו מלי ( נערה יהודיה בת 16) ועוד שתי משפחות אל הבלתי נודע. מהנסיעה עצמה זכורים לי רק פרטים מעטים. רצפת הקרון הייתה מרופדת בשכבה עבה של קש, כך שיכולנו לשבת ולישון שם בנוחות יחסית. ההורים דאגו לקחת אתם שמיכות פוך ומזון. הגענו לחצר משק חקלאי באחד מכפרי מחוז ה- Dordogne (השוכן 200-300 ק"מ מהחוף האטלנטי ומגבול ספרד). ה"בית החדש" שלנו כלל שני חדרים: הראשון שימש חדר כניסה ומגורים והשני אולם שינה. סבלנו מהקור ומהרטיבות ששלטו באותו מבנה כי לא היו בו כל אמצעי חימום. בחצר היתה משאבה עם כיור ובוטקה מעץ עם קרש לישיבה ששימש כבית שימוש. אנחנו הילדים אכלנו פעמיים ביום אצל האיכרים ששכנו בכפר אוכל לא כשר, אבל אבא אמר שמותר לילדים להפר את כללי הכשרות בתקופת חירום. שהייתנו באותה חצר משק לא ארכה יותר משבועות אחדים ועברנו למקום חדש. היה זה כפר ובו רחוב מרכזי אחד הנקרא "La Prunerie" (מטע השזיפים) . הרחוב השתרע לאורך גדת נהר ה "Isle" (נהר האיל) והכפר "La Cave" (המרתף) לאורכו של הכביש הראשי לכיוון עיר המחוז פריגה ("Perigueux")- במקביל לפסי הרכבת. ביתנו החדש לא נראה טוב בהרבה מהקודם, אבל היה גדול יותר. היו בו ארבעה חדרים: אחד שימש כמטבח וחדר מגורים והיתר כחדרי שינה. בחדר המגורים היה אח גדול ששימש לבישול הארוחות, לחימום מים לשתייה ולמקלחת. השירותים היו בחצר. החורף היה קשה, מלי המטפלת שלנו קיבלה התקף אסתמה קשה ואבא הצליח להשיג תנור הסקה לחימום החדר בו ישנה. נשארנו באותו הבית עד לסוף הקיץ של שנת 1940. בעקבות כניעתה של צרפת והחתימה על הסכם שביתת הנשק עם גרמניה , חזרו המשפחות הלא יהודיות לשטרסבורג ואנחנו יכולנו לעבור לבית טוב יותר באזור. מלי הצטרפה לבני משפחתה ועזבה אותנו. סבי הרשל וסבתי שיינדל לבית קריגר, הוריה של אמא , הגיעו מבלגיה והצטרפו אלינו. כבר ביום הראשון לבואה של סבתא היא ניסתה "לחנך אותנו" וללמד אותנו נימוסים והליכות . לימים הסתבר לנו שסבתא ראתה בעצמה ליידי אצילית ומחונכת היטב, טענה שהיא צאצא ישיר לבית דוד המלך וסברה שמעמדה החברתי ירד בעקבות נישואיה לסבא. היא ביקשה שתימצא עבורה דירה נפרדת בה תוכל לנהל את חייה לפי הסטנדרטים שלה. באותו חורף סבתא חלתה בדלקת ריאות, נלקחה לבית חולים ונפטרה. סבא שלי שהיה ההיפוך הגמור מסבתי היה אדם חם ואהוב על כולם . סיפרו לי שרבים מקהילת אנטוורפן הכירו אותו והעריכו את חוכמתו הרבה. סבי עסק באופן קבוע בלימודי הקודש והקדיש לכך את רוב זמנו. עד סוף שנת 1942 התנהלו חיינו בכפר ברגיעה יחסית. מדי פעם היו שמועות על פעולות "איסוף של יהודים" ואנחנו נאלצנו להתחבא אצל אחד מתושבי המקום עד יעבור זעם. באופן כללי בני הכפר היו ידידותיים ליהודים והתייחסו אלינו בסובלנות. בתקופה זו אבא היה יוצא מהבית מדי בוקר וחוזר הביתה רק לפנות ערב (לא ברור באיזו עבודה עסק, כנראה שבתיווך רכוש של יהודים).

אבי נעלם
באחד הימים של חודש מרץ 1943 , בשעות הצהרים ,הופיע אצלנו בבית - אחד מאיכרי הכפר כשהוא מוביל את אופניו של אבא. הוא סיפר שעבר בכביש הראשי וראה משאית צבאית גרמנית וחיילים הפוקדים על אבא לעלות עליה. האיכר שהכיר את אבי ביקש לקחת את אופניו של אבא והביא אותם אלינו. לא ידענו מה עלה בגורלו של אבא , מאד דאגנו וקיווינו שאבא איכשהו יופיע שוב ושהכול ישוב לקדמותו אבל לא כך קרה. כעבור כמה שבועות הופיע אצלנו איכר מהכפר כשבידו מעטפה ובתוכה נייר- מחברת כתוב בעיפרון, בשפה בלתי מוכרת לו. להפתעתנו ולשמחתנו הרבה הסתבר שזה היה מכתב מאבא שאותו הצליח להבריח בסיוע של אחד העובדים במקום. הוא מסר את הכתובת של אותו איכר, כי חשש שרישום כתובתנו יביא אלינו את האויב. במכתבו אבא כתב שהוא מרגיש בטוב והוא נמצא במחנה העבודה דרנסי (Drancy). הייתה זו הידיעה האחרונה שקיבלנו מאבא. ארבעים שנה מאוחר יותר, המסמכים שנתגלו במחנה דרנסי הראו שהוא נשלח שנה מאוחר יותר ברכבת למקום בשם רבאל
(Reval) באסטוניה ושם נרצח. מצבנו הכלכלי הורע משמעותית אחרי מעצרו של אבא, שהרי נאלצנו להסתדר עם מקור ההכנסה היחידי שעמד לרשותנו- הקצבה החודשית שקיבלנו דרך המועצה המקומית.

החיים במסתור
באיזשהו זמן בתחילת 1944, הגיע אלינו לביקור קצר הדוד חיים וורצברג (גיסו של אבא) והציע להבריח אותנו הילדים לשוויץ או להסתיר אותנו במקומות בטוחים. ברנרד אחי הבכור סירב להשאיר את אמא ואת סבא לבד והחליט להישאר אתם. נאלצנו להיפרד מאמא מסבא ומאחינו הגדול ברנרד . הדוד וורצברג לקח אותנו שלושת האחים (קלמן, רבקה ואותי) ועוד קבוצה של ילדים יהודים למסע ארוך. נסענו ברכבות ונאלצנו ללון באכסניות בדרכנו למקום המסתור. אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים. במקרה אחד בעלת האכסניה חשדה בנו שאנחנו יהודים והחליטה לבדוק את העניין. היא שאלה שתי אחיות שהיו עימנו בקבוצה לעיסוקו של אביהן . הראשונה ענתה לה שאביה סנדלר. לאחר זמן מה שאלה את השנייה וללא כל תיאום מראש היא ענתה שאביה רצען (סנדלר).מתשובת האחיות חשבה בעלת האכסניה שאנחנו לא יהודים- מכיוון שאז יהודים עבדו כסוחרים בלבד. לאחר נדודים רבים, נמצאה משפחה אומנת לקלמן אחי והוא הוסתר אצל משפחת איכרים בעיירה קטנה בשם בורג (Bourg) , ואילו אנחנו הבנות (רבקה ואני) הוסתרנו במנזר ששימש בשעות הבקר כבית ספר עבור ילדי הכפרים שבסביבה. הילדים שגרו בכפרים המרוחקים ,נשארו ללון באולם גדול שהיה במנזר, וכך גם אנחנו. כולן חשבו שאנחנו נוצריות , רק אם המנזר ואחת האחיות ידעו על זהותנו היהודית. במנזר נאלצנו להתנהג כנוצריות לכל דבר ומטעמי צניעות נאסר עלינו לפשוט את הבגדים ובמשך כל אותה תקופה לא התאפשר לנו להתרחץ. האוכל היה עלוב למדי, בעיקר כמויות גדולות של עדשים, אחותי בקי ששנאה את הגבינה הצהובה ,נהגה להניח אותה על אדן החלון, עבור הציפורים. במקרה אחד במהלך ארוחת הצהריים, בה הגישו לנו מאכל שכלל בשר חזיר אחותי פלטה בטעות : "אם הסבא שלי היה יודע.." והנזירה פול והנזירה רוז הבינו שאנחנו יהודיות אך שמרו על כך בסוד. לא כל הנזירות היו נחמדות, חלקן נתנו לנו לסחוב שקים כבדים ונאלצנו לעסוק בעבודות קשות כמו: איסוף עשב לארנבות, הברקת רצפות ולעיתים שימשנו כמקוננות בטקסי קבורה של נוצרים. הנזירות סיפרו לנו על העוול הנורא שעשו היהודים לנצרות בכך שסייעו לרומאים לעלות את ישו שלהם על הצלב,אך סיפורי הנצרות לא השפיעו עלינו והמשכנו לשמר את זהותנו היהודית. באותה תקופה המשפחה שנשארה בכפר (אמא, סבא ואחי ברנרד) חיתה בסכנה גדולה, על כך אני יודעת מסיפורים ששמעתי מאוחר יותר: בלילה אחד שבו הצליחו אנשי המחתרת הצרפתית לפוצץ את פסי הרכבת שליד הכפר בו התגוררו סבי אמי ואחי ,הגיעו כוחות גדולים של חיילים גרמנים מלווים בכוח צבאי צרפתי והתפרסו על פני הכפר כולו. ברנרד אחי הסתתר באותן שעות על עץ שעליו טיפס וראה מלמעלה: גברים יהודים שנתפסו והוצאו להורג בירייה בו במקום. חייל גרמני מלווה באיש מליציה צרפתי הגיעו אל ביתנו ופקדו על אמא וסבא לצאת החוצה. אמא פנתה אל החייל הצרפתי והציעה לו לשתות ואז שאלה אותו מאין הוא. התברר שהחייל הצרפתי היה מאלזס-לורין - אותו מחוז שגרנו בו בעבר. אמא דיברה אל ליבו ובמשך כל אותו הזמן ישב סבא רכון על ספרי הקודש וקרא בהם ,המשיך בשקט בעיסוקו כאילו לא קרה דבר חריג סביבו. בשלב מסוים כשקם לצאת מן הבית אל החצר קרה דבר מפתיע ביותר: הגרמני פנה אליו ואמר: "לא, אל תצא, יורים שם!". כך ניצלו חייהם של אמא, סבא וברנרד.

השיבה לשטרסבורג
בתום המלחמה, הדוד וורצברג החזיר אותנו הילדים לכפר שבו המשפחה הסתתרה , אל אמא. היתה לנו בעיה לארגן את הנסיעה חזרה הביתה ולשוב ולהתגורר באותו בית בשטרסבורג. חלקים ניכרים של העיר נפגעו מהפצצות חיל האוויר של כוחות הברית. כשהתברר סופית שאבא נעלם ללא שוב הוכרזה אמא כאלמנת מלחמה ואנחנו הפכנו רשמית ליתומי מלחמה. בשנת 1946 אחי הגדול ברנרד הצליח למצוא דירה עבורנו. אספנו את החפצים שמשפחת דרילמן שמרו עבורנו לפני שעזבנו את שטרסבורג ונסענו ברכבת חזרה לשטרסבורג. אני זוכרת בעיקר את תנאי הצפיפות והמחנק בקרונות. אחי קלמן שנשאל ע"י אחד הנוסעים מדוע רק עכשיו אנחנו חוזרים לשטרסבורג (הפליטים הצרפתים חזרו לעיר זמן רב לפני-כן) - ענה בתמימות שלא התאפשר לנו לשוב בגלל היותנו יהודים . הבחור שהיה חביב קודם לכן, התפרץ בכעס ואמר: "מה? הם לא הצליחו לחסל את כולכם?!". כשהגענו לשטרסבורג ראינו את גודל ההרס ואת הניסיונות לשקם את העיר בבניה חדשה. החיים בשטרסבורג אחרי המלחמה : זמן קצר לאחר שהתאקלמנו בשטרסבורג התחלנו ללמוד בבתי ספר. ברנרד וקלמן בבית ספר התיכון לבנים ואנחנו הבנות בבית ספר לבנות. כעבור כמה חודשים בחר ברנרד לעזוב את בית הספר ע"מ שיוכל לפרנס את המשפחה שלנו שנותרה ללא אב. הוא דאג שיחזירו לנו את הזכויות על החנות של אבא, לווה כסף והחליט להמשיך את העסק של אבינו. את המשך לימודי עשיתי בגימנסיה הכללית, אחותי בחרה להדריך במוסד לילדים ואחי קלמן המשיך בלימודים אקדמאים לתואר בחקלאות.

העליה לארץ ישראל
בשנת 1952 עליתי ארצה באוניה 'נגבה'. בהפלגה פגשתי לראשונה את בעלי לעתיד יעקב שנסע כשליח מטעם הסוכנות. מיד הרגשנו כי יש בינינו קשר מיוחד. בארץ קיבלה את פני עם רדתי מהאוניה אחותי בקי שעלתה לארץ זמן קצר לפני כן. התגוררתי בביתו של דודי יוסק (אח של אמא) ודודתי מניה בביתם ברמתיים (כיום הוד -השרון). קליטת השפה העברית הייתה פשוטה עבורי משום שבבית דיברתי עברית ובבית הספר כתבתי בעברית. בגיל שמונה- עשרה התגייסתי לצה"ל אך כעבור כמה חודשים שוחררתי, עקב דלקת פרקים. בתקופה זו נפרדתי מיעקב ומצאתי עבודה במרפאת שיניים כסייעת. לאחר כמה שנים נתקלתי ביעקב במקרה במעבר חציה ברחוב אלנבי בתל אביב. יעקב שהיה לבוש במדי קצי בצה"ל, הרשים אותי מאוד בהופעתו. שוחחנו והתחלנו להיפגש שוב. התאהבנו, והפעם הקשר הוביל לנישואים. נישאנו בשנת 1958 ועברנו לגור בנס ציונה, בביתה של סבתא ביה (סבתו של בעלי). בשנת 1960, בבית חולים 'קפלן' שברחובות, נולד בנינו הבכור חיים (הנקרא הן על שמו של אבי חיים שנספה בשואה , והן על שם אביו של בעלי יעקב.)כעבור חצי שנה לערך נסע יעקב ללמוד גיאולוגיה בארה"ב, לעיר בולטימור למשך כשנה. אני וחיים התינוק נשארנו בארץ. שמרנו על קשר מכתבים רציף ואף נסענו לבקר אותו. חיים בני זכה ללכת את צעדיו הראשונים כשהיה בן שנה לערך ב'ילוסטון פארק'. כשהסתיימה שנת הלימודים חזר יעקב לארץ ואז קנינו דירה בשכונת רסקו בירושלים. בשנת 1963 עברנו מירושלים ל'מוצא -עלית' שבמבואות העיר, מתחת להר הקסטל. באותה התקופה נולדה בתי השניה דלית (בבית החולים 'משגב- לדך' שבירושלים). בשנת 1968 אימצנו את סילבי בת העשר ( ביתו של אחי ברנרד,שנהרג בתאונת דרכים ואמה סוזי שנפטרה ממחלת הסרטן). בתוך כמה חודשים למדה סילבי לדבר עברית שוטפת והשתלבה היטב בחברת הילדים. בשנת 1972 נולד בני הצעיר צביקה (נקרא כך הן על שם סבי צבי הרשל והן על שם אביו של בעלי). לבני חיים נולדו שתי בנות- נועה וטל. לבתי דלית שלושה ילדים- שחף, שקד וטליה. לבתי סילבי שלושה ילדים- סטפן, מיכאל וליאונור, ולבני צביקה שני בנים- גמא ונהוראי. יש לי עשרה נכדים!

**ניתן לצפות ב'דף עד' שפורסם באתר' יד ושם' ע"י לחיצה על הקישור הבא:

דף עד ע"ש סבא רבא שלי- חיים בלום באתר 'יד ושם' בירושלים