יום שלישי, 7 באפריל 2009

סבי אלי חנניה


View מסלול חיי סבא אלי in a larger map

סבא אלי

סבא אלי
סבא אלי נולד בשנת 1938 בבגדד (עיראק) לאמו טובה ואביו סלים (בתרגום לעברית: שלום). ההורים בחרו לקרוא לו בשם זה, ע"ש אליהו הנביא. באותה תקופה השמות שנבחרו היו בד"כ שמות שנלקחו מהתנ"ך. סבא היה הילד השני למשפחת חנניה (אחיו הבכור בנימין נולד שנתיים לפני כן). סבא סיפר לי על ילדותו בעיראק, עלייתו לארץ והשתלבותו כעולה חדש בארץ קולטת עליה.

החיים בעיראק 1938-1951
סבא נולד וגדל בבגדד בשכונת בן סעיד. שכונה מעורבת של יהודים ומוסלמים שחיו בשיתוף פעולה וגילו יחס סובלני, אחד לאמונתו של האחר. הבית שבו גר סבא כמו בתים אחרים באותה תקופה בבגדד, היה בית קרקע בעל קומה אחת ועלית גג. החדרים שהיו צמודים אחד לשני יצרו מבנה מרובע ופנו לחצר מרכזית משותפת. בלילות הקיץ החמים, כשהחום היה בלתי נסבל, נהגו כולם לעלות ולישון על הגג הפתוח. לאבא של סבא אלי (סבא רבא סלים) הייתה חנות מכולת שסיפקה בכל יום גבינות טריות, חלב, ירקות ופירות. אמא של סבא (סבתא רבא טובה) עסקה במסחר וסיפקה סוכר לשוק הסיטונאי. יחסי השכנות הטובים עם הערבים בשכונת בן סעדון הושתתו על אמון הדדי ויחס של כבוד ליהודים. יחסים אילו עמדו במבחן באירועים שהתרחשו בסוף שנת 1941 בעיראק. באותה שנה עם התחזקות התנועות הניאו-נאציות בעיראק והזדהות של רבים מתושביה עם השלטון הנאצי ושנאת יהודים, פרץ פוגרום ברחבי המדינה– ה'פרהוד'. המוסלמים שידעו לזהות את בתי היהודים ע"פ המזוזה והחמסה שנתלו על משקופי הדלת, פרצו לבתי היהודים והחלו במעשי ביזה ורצח. הזיכרון הראשון של סבא אלי- ילד קטן בן שלוש, היה מקום מחבואו בעלית הגג שם הוסתר יחד עם אחיו בנימין בן החמש במשך שלושה ימים בבית השכנים המוסלמים, עד יעבור זעם. תושבי השכונה המוסלמים שהסתירו בביתם את הילדים היהודים, הצליחו למנוע גם את כניסתם של הפורעים לשכונה ומנעו בגופם פגיעה בשכניהם היהודים. ולראיה בשכונה הזו אף יהודי לא נרצח ורכושם לא נבזז. בגיל שש נשלח סבא ל'בית המדרש' ששימש כגן ילדים. שם הילדים שהו במשך היום, שיחקו והקשיבו לסיפורים, בעיקר מהתנ"ך. בגיל שבע למד סבא ב'סטהמנדלי', בית מדרש שהכין את הילדים לפני כניסתם לבית ספר. כשהיה בן שמונה, למד סבי בבית הספר היהודי 'מנשה סלאח'. סבא מספר שעל מנת להגיע לבית הספר הם היו צריכים לחצות בדרכם ואדי שבימי הגשמים היה מתמלא במים. ע"מ שיוכלו לעבור את הואדי בבטחה, בנימין אחיו הגדול היה נושא אותו על גבו. אחרי הלימודים, לפני החזרה הביתה הם נהגו ללכת ולרחוץ בנהר הפרת. באחת הפעמים שבהם בילו כהרגלם בשחייה בנהר, הגיע בחור ערבי שנכנס לנהר וניסה להטביע את סבי. נער יהודי שהכיר את סבי, צפה במתרחש, זינק למים וחנק למוות את הבריון. חייו של סבא ניצלו. סיפור נוסף שסיפר לי סבא, התרחש כשסבא היה בגיל עשר. סבא סיפר לי שבעת חופשות מבית הספר, אבא שלו סלים, היה נותן לו סוכריות מחנות המכולת ברשותם. מקצת מהסוכריות היה אוכל ואת השאר היה מוכר ומרוויח דמי כיס. באחת החופשות, כשסייר להנאתו בשוק המקומי וניסה למכור את הסוכריות, הוא נתקל בנערים מוסלמים שעסקו בעבודות סבלות בשוק וחמדו את קופסת הסוכריות שהיתה ברשותו. הם דרשו ממנו למסור להם את הסוכריות וכשסירב , דקרו אותו במרפק ידו וברחו. הצלקות וסימני הפציעה נשארו לצמיתות ובכל פעם שהוא רואה אותם הם מזכירים לו את הסיפור הנורא.
לא כל הסיפורים שסבא סיפר לי מפחידים כל כך, היו לסבא גם רגעי ילדות שמחים ומהנים. לסבא היה דוד אילם בשם חיים ,שעבד כסדרן בבית הקולנוע. סבא ואחיו נהגו אחר הצהריים לבלות שעות רבות בבית הקולנוע ולצפות בסרטים שהוקרנו. הסרטים היו בעיקר סרטי מערבונים אמריקאים שהוקרנו בשחור-לבן עם פס קול באנגלית ותרגום בצד הסרט. בחורף הוקרנו הסרטים במבנה סגור ובקיץ החם צפו בהם בחצר בית הקולנוע תחת כיפת השמיים. סבא והילדים בשכונה אהבו לשחק בכדורים שהם הכינו מסוליות נעליים ישנות. את סוליות הגומי הם חתכו לרצועות,הדביקו אותם ויצרו כדורים קטנים למשחק. הם אספו קופסאות ריקות של סיגריות מסוגים שונים, לכל סוג היה ערך שונה והם נהגו להחליף בניהם את הקופסאות ולהגדיל בכך את האוסף שלהם. בימי שבת, כשהמבוגרים היו מסיימים את התפילות בבית הכנסת (כל המשפחות היהודיות בעיראק היו משפחות מסורתיות), כל המשפחה היתה יוצאת לבילוי בפארק המקומי, פארק 'אל סעדון' . בפארק הם נהגו לשוט בסירות ,לדוג דגים בנהר (הדגים היו גדולים כל כך, שאת חלקם לא ניתן היה להכניס לרוחב הסירה אלא רק לאורכה), אח"כ הם היו עוגנים באחד האיים של הנהר, אוספים ירקות שצמחו על האי ומכינים מהם סלט, מבעירים אש למדורה, צולים את הדגים ונהנים מפיקניק בחיק הטבע.
העלייה לארץ ישראל -1951
עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, השתנה יחס השלטונות בעיראק כלפי היהודים. יהודים רבים עזבו את עיראק באופן בלתי לגאלי ודוד של סבא, אהרון שהיה פעיל במחתרת היהודית בעיראק, ניסה לשכנע את ההורים של סבא לעזוב ולעלות לארץ. סלים, אביו של סבא סירב, החיים בעיראק מבחינתו היו נוחים והוא לא רצה בשינוי. המצב החמיר עם הגעתם של פליטים פלסטינאים שהגיעו בחלקם לעיראק לאחר מלחמת השחרור. ע"מ לספק לאותם פליטים מקום מגורים, המשטרה המקומית בהנחיית השלטון העיראקי החלה לסלק יהודים מבתיהם ואילו נאלצו לשכור בתים או לעבור לגור אצל בני משפחה שעדיין לא סולקו מבתיהם. הוריו של סבי קיבלו החלטה למכור ביתם לשכנים המוסלמים לפני שישיגו אותם נציגי השלטון ויבקשו מהם לפנות את הבית. המשפחה עברה לבית אחר בשכונה, בדמי שכירות. השנאה ליהודים גברה ובאזורים הסמוכים לשכונה החלו הערבים להתנכל ליהודים. יהודים שיצאו לעבודה נתקלו ביחס משפיל וקיבלו מכות מבלי יכולת להגיב. תגובה היתה גורמת למעצרם ע"י המשטרה שלא אהדה את היהודים ולא הגנה עליהם במיוחד. סליםהרגיש ביחס העוין של הסוחרים שעבדו עימו. יום אחד כשהגיע לתנובה, לקנות סחורה עבור חנות המכולת שלו בשוק 'קחוות אל זרירי'. ביקש אחד הסוחרים לקנות עבורו לוביה בשוק. הוא קיבל מכות נמרצות, כשהסוחר לא שבע נחת מכמות הסחורה שסיפק לו ואמר "סלים הוא עוד סוחר יהודי מלוכלך". לאור הנסיבות שנוצרו, הוריו של סבא קיבלו החלטה לעלות עם כל המשפחה לארץ. סבתא רבא טובה שברשותה היה כסף ממכירת הבית, פנתה לחייט –שהיה קרוב משפחה וביקשה שיתפור ביטנה בתוך המעילים ע"מ שתוכל להחביא בתוכם את שטרות הכסף. כמו כן החביאה שטרות נוספים בעקבים של הנעליים. אמא טובה הסבירה מאוחר יותר שנאלצה להבריח את הכסף לארץ בצורה זו, היות והשלטונות אסרו על היהודים לקחת איתם כסף ורכוש. היא ידעה שהמעשה אסור ושהיא מסכנת בכך את חיי בני המשפחה ולכן בחרה לא לספר לאף אחד, אפילו לא לבעלה. הכסף מהבריחה עזר להם מאד בשלב מאוחר יותר ,בקליטתם בארץ החדשה. סבא אלי זוכר מראות של שמחה והתרגשות במטוס. סבא היה בדיוק בגילי (גיל 12) כשעלה למטוס יחד עם אביו סלים, אימו טובה, האח בנימין, האח אבנר, האחות רינה, האח הקטן רוני והתינוקת נילי.
הקליטה בארץ ישראל 1953-1952
המפגש הראשון של העולים שירדו מן המטוס היה באדמת ארץ ישראל הקדושה. כל האנשים המבוגרים נשכבו על הארץ ונישקו את אדמתה. סבא זוכר שריכזו את כולם באוהלים גדולים והחלו לחטא אותם בתרסיס של חומר חריף. התחושה היתה מפחידה ומשפילה כאחת. תחושה שנצרבה במשפחה שנים רבות. משם העבירו את המשפחה למחנה מעבר בשם 'שער עליה' בעתלית ושבוע לאחר מכן העבירו אותם למחנה אוהלים בפרדס חנה. אבא של סבא קנה טוריה ע"מ לנכש את העשבים שהגיעו לגובה מטר אחד וחסמו את הכניסה לאוהל. השהות במחנה ארכה שלושה חודשים, אח"כ עברה המשפחה לרמתיים (כיום הוד השרון) ורכשה שם צריף. בתקופה זו האח הגדול בנימין נשלח לקיבוץ רשפים (קיבוץ בצפון של השומר הצעיר). כמה חודשים אחר כך נשלח סבי לפנימייה ברמת הדסה למשך שנה. חורף 1952 היה חורף קשה במיוחד וההורים חשבו שטוב יהיה שסבא יעבור לפנימייה עד שהמשפחה תעבור לבית קבע. סבא השלים את שנות הלימוד החסרות (שמונה שנות לימוד וסיום כיתה ח') בשנה וחצי. במהלך אותה תקופה רכשו הוריו בית קרקע עם חצר גדולה בנווה נאמן שליד רמתיים. סבא נרשם ללימודים בתיכון חקלאי ע"ש מוסינזון במגדיאל (תיכון שקיים ופועל גם כיום בהוד השרון) ושהה שם בתנאי פנימייה.

החיים בפנימייה החקלאית 1954- 1956
את החיים בפנימייה זוכר סבא כחוויה מיוחדת מאד. חיי היומיום בתיכון החקלאי נחלקו לשניים: חצי יום עסקו בלימודים וחצי יום בעבודה חקלאית. לפנימייה הגיעו נערים מאזורים שונים בארץ שהפכו במהירה לקבוצת חברים מלוכדת. בשעות הערב היו החברים מתכנסים יחד, מפלחים אבטיחים מהשדה, בוצרים ענבים מהכרם ומכינים מיץ ענבים. חבר שעבד כלולן היה מביא ביצים מהלול. סבא זוכר שהחבר ביקש לעבוד בלול כי מאד אהב לאכול ביצים, בכל יום אכל עשר ביצים לא מבושלות במהלך עבודתו ולקבוצה לקח עשרים ביצים נוספות. האחראים על הלול לא הבינו מדוע ירדה תפוקת הביצים של המטילות... תפקידו של סבא היה לחרוש את השדות. היה לו פרד רתום למחרשה ששימש אותו לעבודה בשדות. אחר הצהרים סבא היה רותם את הפרד לעגלה ומוביל את החלב הטרי שנחלב בבקר לתנובה. הפרד שהתעייף מהעבודה בשדות היה מסרב לעיתים לזוז. סבי שסבלנותו פקעה, החליט ללמד את הפרד לקח. יום אחד, כשהיו בדרכם למחלבה והפרד סירב שוב לזוז ממקומו. סבא החליט לטפס על אחד העצים ולקחת ענף שישמש לו כשוט ע"מ שיוכל להכות בו את הפרד העקשן. הכוונה ללמד את הפרד לקח עלתה לסבי במחיר כואב מאד. סבא שטיפס על העץ , נאחז באחד הענפים, הענף נשבר וסבא נפל מגובה רב ונחבט קשה בראשו. עובר אורח שנכח במקום עזר לסבי לעלות על הפרד. בדרך, איבד סבי את הכרתו והפרד שהכיר את הדרך נשא אותו חזרה לפנימייה. שם נלקח למרפאה וטופל. את הלקח למד סבא, המחשבה שרצה להכות את הפרד שהוביל אותו פצוע ושותת דם לבי"ס ייסרה את מצפונו זמן רב. סבא אהב לדהור על הפרד בשדות הפתוחים של המושבה וכשהפרד מת, סבא בכה והרגיש עד כמה הוא נקשר לאותו פרד "עקשן" שבדיעבד הציל את חייו של סבא.

הגיוס לצה"ל 1958-1961
גיוסו של סבא לצה"ל נדחה וסבא הצטרף לשירות סדיר רק בגיל תשע עשרה. אחיו בנימין ששירת באותה עת ביחידה קרבית נפצע קשה במלחמת סיני. בגלל פציעת האח החליט הצבא לעכב את השירות הצבאי של סבא ע"מ שלא יפגעו שני אחים מאותה משפחה. האח בנימין השתחרר וסבא גויס ליחידת הנח"ל ועבר טירונות במשך שלושה חודשים (במחנה שמונים). סבא שרצה להצטרף לצנחנים, נאלץ להמתין שלושה חודשים עד לטירונות צנחנים ולכן כשביקש לא להמתין עוד, נשלח ליחידת הנדסה קרבית. בחיל ההנדסה התנדב לנהל את מחסני הנשק בבסיס הדרומי בבאר שבע. לקראת סיום שירותו הסדיר, נשלח סבא שהיה בוגר פנימייה חקלאית, לכפר יחזקאל לעזור לבני המושב. סבא היה קם בארבע לפנות בקר לחלוב את הפרות ומצטרף מאוחר יותר לארוחת בקר עם המשפחה שאימצה אותו .עד לשעות הצהריים חרש את השדות ואחר הצהריים עבד בלול ובדיר.

הלימודים והעבודה 1961-1966
כשהשתחרר מהצבא, הוצע לו ללמוד דפוס אופסט (שנת למודים תמורת שנת עבודה). את התעודה כמדפיס ראשי קיבל מידיו של ח"כ יגאל אלון שהיה אז שר העבודה. לאחר שסיים את לימודיו עבד כמדפיס בהוצאת הספרים 'מסדה'. סבא מונה למדפיס ראשי והיה אחראי להדפסת המהדורה הראשונה של ה'אנציקלופדיה העברית'.



נישואין ומשפחה 1964
ואילך את היכרותו של סבא אלי עם סבתא חנה והקמת המשפחה, העדיף סבא שסבתא תספר ולכן תוכלו לקרוא אותו בסיפור חייה של סבתא חנה. סבא אלי וסבתא חנה עברו לגור ברעננה ואחרי שנה נולדה אמא שלי איריס. כשלאמא שלי מלאו שנה, סבא חלה בדלקת פרקים קשה ואושפז בבית החולים 'תל השומר'. סבא סיפר לי שבמלחמת ששת הימים (1967) הוא פגש בבית החולים חייל פצוע ששירת עימו ב'חיל ההנדסה'. החייל סיפר לו שרבים מהיחידה בה הם שירתו נהרגו ונפצעו במלחמה. אני חושבת שאולי המחלה הצילה את סבא שלי שבעותה עת שהה בבית החולים ולא השתתף במלחמה. שנים אחר כך חזר סבא לשירות מילואים כחובש. סבא סבל שנים רבות מהמחלה ועזב את עבודתו כמדפיס. כשהשתחרר מבית החולים לאחר שנתיים, עבד ב'עיריית רעננה' והיה אחראי על מדור המים בעירייה עד צאתו לפנסיה.

בשנת 1995 סבא וסבתא עברו לגור בצור יגאל.

אין תגובות:

פרסום תגובה