יום שני, 6 באפריל 2009

סבתי חנה חנניה


View מסלול חיי סבתא חנה in a larger map

סבתא חנה
סבתא חנה נולדה בעיראק בבי"ח בעיר הבירה בגדד.
להוריה שלמה וגורג'יה.
הוריה קראו לה בשם חנום(בתרגום לעברית= גברת), שמה עוברת לחנה כשעלתה לארץ.

סבתא סיפרה לי את סיפורה:
השכונה בה גרתי, שכונת אבו סיפן (=אב שתי החרבות), היתה שכונת פרברים ששכנה בצידה המזרחי של עיר הבירה בגדד(מרחק הליכה של שלושים דקות ממרכז העיר). השכונה היתה שכונה יהודית, שנבנתה כמעין גטו(50,000 תושבים יהודים ומיעוט ערבי בתוכה).
"גדלנו במשפחה ענייה , האבא שלמה עסק בעבודות סבלות שונות. הקושי בפרנסת המשפחה , אילץ את אמא שלי לקחת על עצמה את עול הפרנסה. יציאת נשים מחוץ לבית היתה דבר חריג באותה תקופה (תפקידן של הנשים בעיראק היה לגדל את הילדים ולעסוק בעבודות הבית). מגיל שלוש התלוויתי לאימא שלי שעבדה ככובסת בביתו של שופט יהודי שהיה חבר בפרלמנט העיראקי. אשתו של השופט,המעסיקה של אמא שלי ,הייתה נותנת לי ממתקים כדי להעסיק אותי על מנת שלא אטריד את אימי בזמן שעסקה בעבודות הבית השונות.אחי השני יחזקאל שהיה בן אחת עשרה הוא זה שדאג לי ושמר עלי כשלא יכולתי להתלוות אליה. אני זוכרת מקרה אחד שבו אחי החליט לקחת אותי לבית הקולנוע בעיר. אחי אהב לצפות בסרטי מערבונים אמריקאים שהגיעו מדי פעם לעיר הגדולה.ישבנו בשורה הראשונה והתחלנו לצפות בסרט. בשלב מסוים ,כשעל המסך הופיעו סוסים דוהרים ברעש מחריש אוזניים,. אני שהייתי קטנה מאד לא הבנתי שמדובר בסרט, נבהלתי מאד והתחלתי לצרוח. ביקשתי מאחי לצאת מהאולם, מאד פחדתי. אחי שרצה להמשיך לצפות בסרט, אילץ אותי להישאר איתו . מרוב פחד ברח לי פיפי במכנסיים.אחי כמובן כעס עלי ויצאנו באמצע הסרט מהאולם. אני ואחי הינו מאד קשורים אחד לשני, כי למרות שהיה ילד בעצמו , הוא זה שטיפל בי ושיחק איתי בכל שעות היום. אחי הבכור ששון שגדול ממני בעשר שנים, נאלץ לעזוב את הבית ולגור עם משפחתו של האב. המשפחה של אבא שלי היתה במצב כלכלי טוב יותר. היתה להם רפת והם סחרו בפרות. אחי הבכור שעבר לגור עמם, היה אחראי על חלוקת החלב . השכם בבקר,אחרי שהמבוגרים סיימו לחלוב את הפרות, הוא היה אוסף את מיכלי החלב ומחלק אותם ללקוחות הקבועים.כשסיים את עבודתו, יכול היה ללכת לבית הספר. את אחי ששון למדתי להכיר רק אחרי עלייתנו לארץ. "

ההחלטה לעלות לארץ ישראל
"משפחתי חוותה את מראות הזוועה בשכונה היהודית שבה חיו ,בפוגרום שנערך בשנת 1941 ה"פרהוד". המשפחה ראתה ערבים מוסלמים שנכנסו לשכונה ושחטו בסכינים יהודים שנקרו בדרכם. המראות הקשים של רצח, אונס וביזה הביאה אותם להבנה שהם חייבים לברוח למקום אחר. הניסיון לעבור את הגבול לאיראן השכנה היה מסוכן מאד , מה גם שמשפחתו של האב שלמה שהחזיקה באחי הבכור, סירבה לעזוב ואמא שלי לא הסכימה לעזוב בלי אחי. רק לאחר כמה שנים, בגל העלייה הגדול של שנות ה50 כשיהודים רבים החליטו לעלות לארץ וגם המשפחה המורחבת החליטה לעלות ארצה, אמא הסכימה סוף סוף לעזוב. רישום המשפחות שביקשו לעלות לארץ נערך בבית הכנסת היהודי.בכל שבוע , פורסמה בבית הכנסת הרשימה של המשפחות שצריכות לעבור למחנה מעבר לקראת הטיסה לארץ. אמא חיכתה לראות שכל המשפחה של אבי בדרכה לארץ ורק אח"כ נרשמה לעליה. חיכינו תקופה ארוכה של כמה חודשים , מאורגנים עם מזוודות ליום בו נופיע ברשימת העולים. כשהגיע הרגע , אספו אותנו ועוד משפחות רבות למקום ריכוז בבית הספר היהודי "באב אל שרגי" .ישנו עם שמיכות על הרצפה והמתנו. בבקר , נציגי השלטון העיראקי לקחו מכולם טביעות אצבעות והבהירו לנו שלא נוכל לחזור שוב לעיראק בעתיד. הטיסה נקבעה לשעות הלילה . השלטונות העיראקים לא רצו שהתושבים המוסלמים יבינו שהיהודים עוזבים ולכן, כל המראות המטוסים נעשו בלילה, בחושך מוחלט."

העליה לארץ ישראל
1951-1958

"בגיל חמש עליתי ארצה. אני זוכרת שבעלייה למטוס בדקו כל אחד ואחד מאיתנו ע"מ לוודא שאף אחד לא לקח איתו כסף, תכשיטים או דברים יקרי ערך (מותר היה לנו לקחת רק מזוודות עם בגדים ולא יותר). לאבא שלי היו כוסות קטנות של קפה בכיס. כשראו זאת הבודקים, הם כעסו מאד, לקחו את הספלים ושברו אותם על הרצפה. עלינו למטוס. ישבתי ליד החלון והבטתי בשמיים, ההמראה הפחידה אותי. אחי הבכור ששון הרגיע אותי ואמר לי שאנחנו עוד מעט נגיע לישראל, אך לא ידעתי מה זה ישראל... נחתנו בישראל לפנות בקר. היה זה יום שבת, יום אחרון של פסח. קיבלנו לארוחת בקר מצות ושתייה. נערך רישום של העולים. היהודים בעיראק שהיו כולם מסורתיים ושומרי שבת הזדעזעו מכך שיהודים בארץ ישראל כותבים בשבת, הם ראו בכך מעשה כפירה, ועוד בארץ הקודש??? משדה התעופה לקחו אותנו במשאיות למחנה המעבר 'שער העלייה' מחנה צבאי בעתלית . חילקו לנו אוכל ושמיכות. לאחר כמה ימים עברנו למחנה זמני בפרדס חנה.אחי הגדול ששון, נשלח למחרת היום לקיבוץ 'עברון' , קיבוץ של השומר הצעיר. לאחר כמה חודשים בפרדס חנה. אחי השני יחזקאל נשלח לקיבוץ גבעת חיים. אני נשארתי עם ההורים ולאחר כמה חודשים נוספים עברנו למעברה בכפר נחמן ,ליד המושבה רעננה . כשהגענו למעברה ראינו רק עשבים ואוהלים. לכל משפחה נתנו אוהל. לא היו מים אז אמא שלי עמדה בתור שעות על מנת לקבל דלי מים ממשאית שהגיע למעברה. ליד המעברה, היה פרדס ענק של תפוזים ואנשים הפיצו שמועה שניתן לאסוף תפוזים מהאדמה. אני ואמא אספנו תפוזים, היינו רעבות מאד. מיד הגיעו השומרים מהקיבוץ השכן, שהפרדסים היו שייכים להם ואיימו שיערבו את המשטרה. התחננו לפניהם ואמרנו שלקחנו רק מהרצפה. השאירו אותנו בפרדס עד הערב בתואנה שהמשטרה צריכה להגיע ולחקור את העניין. כמובן שהאיום היה איום סרק והמשטרה לא הופיעה.נשארנו בפרדס יום שלם בפחד איום ונורא. העולים החדשים שהיו חסרי אמצעים, פשטו מדי פעם על שדות הקיבוצים. הקיבוצניקים לא גילו סובלנות רבה למעשים אילו והתייחסו אלנו בנוקשות וזרעו פחד בליבנו. הם הופיעו תמיד רכובים על סוסים והחזיקו בידיהם אלות מעץ. לאחר תקופה, קיבלנו צריף מעץ והוא הפך לבתינו החדש.


בגיל שש וחצי- שבע ספרו לאמי שיש בית ספר במעברה וכדאי לשלוח אותי .אז רשמו אותי. נכנסתי לבית הספר ישר לכיתה ג'. היה לנו מורה נוקשה בשם חיים קאלו שהחזיק סרגל ביד וכל מי שהעיז לפטפט או להפריע, המורה היה מאיים עליו בסרגל שיכה אותו. כשהייתה מגיעה המפקחת וצופה בשיעורים ,הוא היה נועץ בנו מבטים מפחידים ולא העזנו להפריע או לזוז ממקומותינו. מרבית השיעורים בוזבזו על ענייני משמעת, כך שלא ממש למדנו. המורה חיים נהג לספר לנו על מדינת ישראל והחשיבות בתרומה לקרן קיימת. בכל יום שישי ,בזמן שיעור חברה הוא היה מעמיד את הקופסא של 'קרן קימת לישראל' (קק"ל) בכיתה ועורך תחרות בין הילדים: מי שתרם הכי הרבה כסף לקופה הכיתתית קיבל יחס מועדף באותו היום. למרות שלא היה לנו הרבה כסף,תרמנו עד כמה שעלה בידינו. הכיתה שלנו אספה הרבה מאד כסף בהשוואה לכתות אחרות. בכתה ה' הגיעה אלינו מורה חדשה לאנגלית .המורה שלא נקטה באמצעי הפחדה כמו המחנך שלנו ,לא הצליחה להשתלט על הילדים. היא התייאשה ולא הסכימה ללמד אותנו עוד. בבית הספר שבמעברה היה חדר אוכל לארוחות צהריים. אני יכולה לומר בוודאות שכולם אכלו ארוחת צהריים בחדר האוכל,אך אני לא יכולתי לאכול משום שאמי לא שילמה עבור הארוחות. כדי לאכול מדי פעם ארוחה מלאה, התנדבתי לעבוד בתורנויות מטבח (שטיפת כלים, בישול,ניקיון, עריכת השולחנות ועבודות שנדרשו). בחדר האוכל יכולתי לאכול באופן חופשי. אהבתי במיוחד אורז עם אפונה ,מרקים ופילה דג שניתן פעם בשבוע (בשר לא היה אף פעם- מי ידע מהו טעמו של בשר?). האוכל בבית שלנו כלל בעיקר לחם, מרגרינה וכוס תה .מדי פעם אכלנו ביצים.(התקופה היתה תקופת צנע והמצרכים הוקצבו לכל משפחה ע"פ מס' הנפשות, באמצעות תלושים) . כמובן שההתנדבות בחדר האוכל של בית הספר אילצה אותי להפסיד שעות לימודים רבות. ליד המעברה היה שדה תעופה שבו אומנו טירונים. אנחנו הילדים צפינו בהם מרחוק. הסתקרנו לדעת מה הם עושים. כשהענישו חייל שלא הקפיד על כללי המשמעת ואולץ לרוץ סביב שדה- התעופה עם צמיג מלא בחול על גבו(כבר אז הבנו את המושג הצבאי 'טרטור'). כל הילדים שצפו במתרחש צעקו למפקדים שיוותרו לחייל המסכן. חיכינו לטקסי סיום הטירונות . ידענו שבסיום הטקס, הצבא ישאיר את הכיבוד הנותר בשטח. אנחנו חיכינו לרגע הזה והתנפלנו על שאריות האוכל . על מנת לממן לעצמי לבוש, ספרים ומחברות נאלצתי לעבוד בחקלאות בכל החופשות מבית הספר. עבדתי בקטיף תפוזים , באיסוף של בטנים, תירס,עגבניות, תפוחי- אדמה, מלפפונים, תותים ואבטיחים. תוך כדי העבודה אכלתי כמות גדולה מאותו הירק או הפרי שקטפתי באותו היום. זו הייתה הארוחה היחידה שלי. באחד הימים, בזמן שעסקתי באיסוף תפוחי אדמה. הגיח לפתע מולי נחש גדול. צרחתי מפחד ועברתי לערוגה אחרת והמשכתי לעבוד כאילו לא קרה כלום.לאחר כמה דקות הופיע נחש נוסף. נאלצתי לעבור לערוגה אחרת ולסיים כרגיל את יום העבודה. הפחד שלי מנחשים טבוע בי עד היום ואני לא מסוגלת לראות נחש ,אפילו לא בתמונה או בטלוויזיה. במקרה אחר הביאו אבטיחים לשוק בעגלה שנגררה ע"י טרקטור . אמרו לנו הילדים, שמי שיעזור לפרוק את האבטיחים מהעגלה, יקבל בתמורה אבטיח שלם למאכל. רצתי מיד לעזור. מההתנפלות של כולם ,נדחפתי בטעות ע"י מישהו לשיני המזלג של הטרקטור ונפצעתי. ירד לי דם רב. נבהלתי וברחתי הביתה .אף אחד לא טיפל בפצע שלי ונשארה לי צלקת בגב".

המעבר לבית משלנו במושבה רעננה
"בשנת 1958 , כשהייתי בת שלוש עשרה ,אחי הבכור שהיה כבר חייל בשירות סדיר ועבד מדי פעם, לקח הלוואות וקנה את הבית ברעננה . בית קטן בקומת קרקע עם חצר קטנה.עברנו לגור ברעננה ואני התחלתי ללמוד בבית הספר מגד שבמושבה. שולבתי בכיתה ז'. התקשיתי בלימודים ,כי רמת הלימודים הייתה גבוהה יותר מבית הספר שבו למדתי במעברה.לא היה מי שיעזור לי להשלים את הפער. אף אחד לא התעניין, לא בדק, לא שאל, לא עזר... (הכוונה להוריי. מוריי.. המנהל). הקושי בלימודים, הוריד לי את החשק ללמוד ולפעמים זה בא לידי ביטוי בכך שנעדרתי (הברזתי) משיעורים . אף אחד לא הרגיש בחסרוני ולא אמרו לי שום-דבר. למשל, אני זוכרת שקרוב לחודשיים נעדרתי מבית הספר וזה לא הפריע לאיש. לרוב הלכתי לשדות ולפעמים שיחקתי עם חברות שלמדו בבתי ספר אחרים. אני רוצה לציין שאף תלמיד מהכיתה שלי שהגיע מהמעברה לא הצליח להתקבל לבית ספר תיכון." סיפור אחר שאני זוכרת מילדותי היה כשהייתי בגיל 13 . בשנת 1958 – כשהייתי בת שלוש עשרה , נערך מפגן צבאי גדול בחיפה לציון 10 שנים להקמת המדינה. מאוד רציתי לראות את המפגן .לקחתי את אמא שלי ונסענו ברכבת לחיפה.בדרך חזרה הביתה שאלתי את הנוסעים ברכבת, היכן התחנה להרצליה. מישהו אמר לי: "בתחנה הבאה תרדי.." כשירדנו מהרכבת ,ראיתי שהתחנה לא מוכרת לי. המקום היה שומם וסביבו שדות חקלאיים. רצתי מיד וטיפסתי חזרה על הרכבת שכבר התחילה בנסיעתה.אני הספקתי לעלות חזרה לרכבת, אבל אמא שלי שפחדה לעלות ,נשארה בתחנה.אני חששתי שאמא שלי, שאינה יודעת את השפה תישאר לבד בשדות ואני אאבד אותה לתמיד.התחלתי לצרוח בקולי קולות עד שנהג הקטר נאלץ לעצור את הרכבת ולחכות לאימי שתעלה.

ההכרות בין סבתא חנה לסבא אלי
"כשהייתי בגיל 15 נסעתי עם חברה לבקר קרובת משפחה רחוקה. שם פגשתי לראשונה בסבא אלי , שהיה חייל באותה עת . הוא הגיע למפגש עם אותה קרובת משפחה יחד עם אחיו בנימין. אלי ובנימין הציעו שנצא כולנו לבלות בלונה-פארק בפתח-תקווה. הבילוי היה מאד מהנה והשתעשענו כמו ילדים קטנים . לאחר כשבועיים החליטו אלי ובנימין לבקר אותי ואת חברותי. כך התחילה החברות עם אלי . קשר שנמשך כשנה. נפרדתי מהחבר שאהבתי בגלל שהאחים שלי התנגדו לקשר. הם חשבו שאני צעירה מדי לחברויות מסוג זה ולא ממש אהבו את אלי. הם אסרו עלי להמשיך ולהיפגש עימו. היו לי חברים אחרים וקשר רציני חדש עם חבר בשם נפתלי .התארסנו ותכננו להתחתן.הגורל כנראה רצה אחרת. בנימין האח של אלי הזמין אותי לחתונה שלו. נפתלי החבר שלי ביקש שלא אלך, הוא כנראה חשש מהמפגש שלי עם אלי. נפגשנו שוב ובילינו יחד כל הערב. אלי הציע להחזיר אותי הביתה והתחנן שנחזור להיות חברים . נפרדתי מהחבר שלי נפתלי וחידשתי את החברות עם אלי.אחרי חצי שנה התחתנו ב 'בית הרבנות' בת"א. האחים שלי קיבלו את הקשר עם אלי ומאז הם חברים טובים.


נישואין ומשפחה -1964 ואילך
שנה לאחר שנישאנו ,נולדה במזל טוב בתי הבכורה איריס שהייתה תינוקת סקרנית וילדה חכמה.איריס היתה ילדה שתמיד שאלה שאלות ואני השתדלתי ככל יכולתי להשיב ולספק את יצר הסקרנות העצום שלה.את האהבה הגדולה שלה לטבע ,אפשר היה לראות כבר בגיל צעיר מאד. לאחר שלוש שנים ושלושה חודשים נולדה בתי יפית, בחודש שביעי של ההיריון- פגית במשקל קילוגרם אחד ושש מאות גרם, לאחר סיבוכים רבים. יפית נקראה על שם אימי גורג'יה (בתרגום לעברית- יפה). אמרו לי שלא אוכל ללדת שוב. רופא שפגשתי 7 שנים מאוחר יותר, אפשר הריון נוסף. הייתי מודעת לסיכונים הרבים שבהריון הזה ,אבל רציתי ילד נוסף. שנה לאחר מכן ,נולד בן הזקונים שלי רן. ילדתי תינוק בריא ושמח שהביא הרבה אושר למשפחה. רן היה תינוק רגוע במיוחד,ילד חייכן ואהוב על כולם. גידלתי את המשפחה הקטנה שלי והשתדלתי להעניק להם ילדות אחרת מזו שהייתה לי. כיום, ילדיי הקימו משפחות משלהם ויש לי ארבעה נכדים. בתי הבכורה איריס, היא זו שילדה את נכדתי הבכורה נועה".




אין תגובות:

פרסום תגובה