יום חמישי, 9 באפריל 2009

סבי יעקב ניר

סבא יעקב ניר
סבא יעקב נולד בתל אביב ב- 5/4/1933 להוריו ציפורה וצבי ברגמן (Bergman),מאחר שהיה זה שם ממקור גרמני החליט אביו לשנות את שם המשפחה ל'ניר', שפירושו 'שדה שנחרש' .
סבא יעקב נקרא ע"ש סבו-יעקב (אברהם) ברגמן, שעלה לארץ בשנת 1885 והיה ממייסדי בית הספר החקלאי הראשון בארץ 'מקווה ישראל'.
סבא התגורר בילדותו במושבה נס– ציונה ,שבה השתקעו סבו יעקב וסבתו ביה והיו מראשוני המתיישבים במושבה, הם רכשו אדמות ונטעו בה פרדסים.
להלן תיעוד סיפור חייו של סבא:

תקופת הילדות
גרנו במושבה נס ציונה בבית שהיה במקורו מחסן בית אריזה לתפוזים השייך למשפחה ושכן ברחוב רוטשילד. הורי עברו מתל אביב לנס ציונה בתחילת עונת הקטיף של שנת 1928, ע"מ שיוכלו לעבד את הפרדסים השייכים למשפחה. בבית שבסמוך למחסן גרו סבתא שלי ביה וסבא יעקב.
כשהייתי בגיל שלוש (שנת-1936), עברנו לבית חדש בשכונת הפועלים במושבה. בית שנבנה ע"י פועלים יהודים ונבנה בסכום עתק באותה תקופה (200 לירות) ברח' ללא שם בין הרחובות ביאליק ונורדאו (כיום רח' זרובבל).
גן הילדים "גן יעל",שאליו נשלחתי שכן במערב המושבה. איני זוכר אם הייתה לנו תלבושת אחידה בגן, אך אני זוכר בוודאות שלכל ילד הייתה ממחטה אישית שהייתה מחוברת באמצעות סיכת ביטחון לדש החולצה.
אני זוכר את פירותיו הסגולים של עץ התות ואת הפר הענק שהיה מוחזק במכלאה קטנה בחצר ביתה של סבתי ביה. יום אחד כשטיפסתי על החומה שהקיפה את החצר, הגיח הפר משומקום, ואני מרוב בהלה קפצתי החוצה מעבר לחומה. (לימים, חככתי בליבי מה היה קורא אילו הייתי נופל בטעות לצד הלא נכון של החומה..).
אהבנו לשחק בגולות- (קראנו להם "בנדורות"- אולי מהמילה "בנדורה" בערבית- שפירושה עגבנייה?) הן נקראו גם ג'זזה ובלורות. היו גולות שקופות כמו זכוכית, הפשוטות, והיו גולות החרסינה שהיו יותר יקרות. היו גולות אמריקאיות "אמיתיות" ששוויין היה גבוה במיוחד (24 נקודות).
שיחקנו "מור", שם היו הגולות מסודרות בצורת סהר, והיינו מנסים לפגוע בגולות, ומי שהיה מצליח היה זוכה בהן.
כמו כן שיחקנו "חייה דודה" (בתרגום מיידיש=נחש תולעת). משחק שבו השתתפו שתי קבוצות וכלל מחבט גדול מעץ שאיתו היו חובטים במקל קטן ומחודד בקצותיו, כדי שאפשר יהיה ל"הקפיץ" אותו באוויר ולהרחיקו ככל הניתן. במידה ואחד מחברי הקבוצה השנייה היה תופס את המקל ביד שמאל, אז כל הקבוצה הייתה "נשרפת". את המרחק שבין נקודת המוצא לבין נקודת הימצאותו של המקל הקטן (ה"חייה דודה"), היינו מודדים באמצעות המחבט הגדול. היו ילדים שרימו במדידת המרחק ע"מ לנצח במשחק ואילו אני השתדלתי תמיד להיות הוגן.
למדתי בבית הספר ה"עממי" היחיד באותה תקופה בנס ציונה, שאותו ניהל משה חיים נאמן ובו למדנו במשך שמונה שנים. בכל כיתה היו בין 20-23 תלמידים. המורים של בית-הספר (חיה שלמדה אותי קרוא וכתוב בכיתה א', לאה שחינכה אותי בכיתה ב' ומתתיהו צבת בכיתות ג'-ד') נתנו שיעורים פרטיים בביתם ללא תמורה כספית, לילדים שהתקשו בלימודים, כי הם ראו את תפקידם החינוכי כייעוד לאומי.
בכיתה ח' היה לי מורה יוצא מן הכלל שקראו לו אביגדור גלמבוצקי, שבנוסף ללימודים העיוניים המקובלים בבית הספר, הוסיף גם שיעורים שעסקו בציונות ובהקניית ערכים.
בשיעורי ספורט לא הייתי מהמצטיינים בריצה, אבל שיחקתי טוב במחניים כפול (מחניים גדול). שיחקנו פעם נגד ראשון לציון, ואני הבטחתי את הניצחון לנס-ציונה, כי פגעתי עם הכדור בכל השחקנים של ראשון ונשארתי אחרון במשחק!!!.

תקופת המאורעות (1936-1939)
זו הייתה תקופה קשה, שבה הערבים מהסביבה ירו על התושבים בנס-ציונה מהפרדסים ומהגבעות הרחוקות. הערבים ערכו מארבים, וכתוצאה מהירי במהלך התקופה נהרגו כ-16 אזרחים. ( קרוב משפחה רחוק של אבי נהרג באחת ההתקפות).
בגיל ארבע, אני זוכר שקיבלתי רובה צעצוע מעץ, ולפנות ערב הייתי עולה לשחק על מרפסת גג ביתנו, משם צפיתי על בסיס צבאי של החיילים הסקוטים. היו להם מכונות ירייה בשם "לואיס גן". החיילים היו מתבדחים איתי. הם היו מסמנים לי שהם רוצים כביכול להתחלף איתי בכלי הנשק , שאני אתן להם את רובה הצעצוע שלי, והם יתנו לי בתמורה את כלי הנשק האמיתיים שלהם...
אמא שלי ציפורה לא יכלה לעבוד בפרדס באותה התקופה ונשארה איתנו בבית. השתדלנו לסיים לאכול את ארוחת הערב עוד לפני שהערב יורד, ונאסר עלינו לשהות מחוץ לבית כשהחשיכה יורדת, בגלל שהייתה סכנה מוחשית של יריות מצד הערבים.
משהגיעו ידיעות מודיעיניות שהערבים מתכננים ירי על הבתים עם רדת הערב, היינו הילדים מתרכזים בבתים שקירותיהם היו עבים במיוחד- לדוגמא אצל משפחת טפר שגרה בסמיכות לביתנו, שביתה היה ממוגן בקירות בטון ועל גג הבית הוצבה מכונת ירי שתפעלו החיילים הסקוטים. הייתה אווירה מיוחדת בינינו הילדים, בילינו ושיחקנו שעות עד שהתעייפנו מהמשחקים, נרדמנו וישנו שם כל הלילה. עם בוא הבוקר היה כל ילד מתפזר לביתו.
אני זוכר מקרה אחד שבו החליט אבא שלי צבי לא לשים- את לוחות הברזל בחלונות כנגד הקליעים- כפי שהיה עושה מדי ערב.
באותו הלילה ממש חדר דרך החלון החשוף- קליע של רובה שפגע ממש ליד מיטתו של אבא שלי- צבי. בדרך כלל היה אבי ישן עם מזרון על הרצפה. באותו לילה הוא החליט לישון על המיטה, וכך נצלו חייו של אבי...

מלחמת העולם השנייה 1939-1945
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראשון לספטמבר 1939, החיים בישוב היהודי היו קשים מאד. היה מעט מאד אוכל. אמא שלי ציפורה הייתה יורדת ל"שוק הערבי" של נס ציונה, שוק "ערב" שהיה מדרום לחלק המזרחי של המושבה, וקונה סל ענק של שזיפים קטנים אדומים מהם הכינה ריבה, כמאגר לימים קשים. באחד מימי המלחמה, בעת שתיית הקקאו המסורתי לפני השינה, אמא שלי הסבירה לי וליפתח אחי הבכור (שהיה גדול ממני בשלוש שנים), שעל פי ניסיונה האישי, "שינה מהווה תחליף טוב לאוכל". אמא שלי שניחנה בכישרון רב בבישול ובהכנת אוכל יש מאין, מצאה תחליפים למצרכים שחסרו באותה תקופה, כמו דבש שהיווה תחליף לסוכר (שלטונות המנדט הסכימו להקציב מעט סוכר למגדלי הדבורים בתמורה לאספקת דבש שוטפת לחייליה). הכוורנים הצליחו להסתיר חלק מהדבש (הבריטים לא יכלו לדעת מהי התפוקה האמיתית של הכוורת) ומכרו אותו ליהודים. בזכות הידידות שרקמה אימי ציפורה עם בני משפחת פצ'ורניק, היתה לנו הזכות לרכוש פעם בשנה כ-20 ק"ג דבש בפח גדול. הייתה הקצבה למצרכי בסיס ואותנו הילדים, היו ההורים שולחים לעמוד בתור לקבלת המצרכים מהמכולת השכונתית. נאלצנו לחכות שעות על גבי שעות עד שהגיע תורנו. או אז היו בעלי הצרכנייה לנה או אריה, מסמנים בכרטיסי הקרטון את המצרכים שקנינו. לא פעם ולא פעמיים, היו מבוגרים שעקפו אותנו בתור, ואני הייתי מתרגז, אולם לא יכולתי לעשות דבר. אכלנו לחם רגיל, שאת הבצק שלו הכינו מקמח חיטה מעורבב בקמח דורה. עד היום זכור לי טעמו הערב לחיך- זה הלחם הכי טעים שאכלתי אי-פעם.
אמא שלי בישלה לקצינים הבריטים ארוחות צהריים והם סעדו בביתנו. הם אשר הותירו חריצים מחגורותיהם על גב הכיסאות העתיקים. כסאות הנמצאים כיום בכפר ורדים, בביתו של אחי הצעיר שולמי.
כשהמצב הכלכלי החמיר והפרדסים לא יכלו להוות עוד מקור פרנסה עיקרי, אבי צבי התגייס (בשנת 1943) למשטרת הישובים העבריים (jewish sttlment police) והפך לנוטר בתחנת בית הכנסת שברחוב תל אביב בנס ציונה. באפריל 1945, משנבדק כושרם הגופני של הנוטרים, אבי קיבל את "אות הספורט".
תוך כדי עבודתו של אבי כנוטר,הוא הרחיב בעזרת אימי את משק החי הקטן שהיה ברשותנו. אבי רכש עז שהפכה לעז שופעת חלב בזכות תערובת התפוזים הטריים שסיפקנו לה מהפרדס המשפחתי. גדייה של העז שמשו אותנו בדרך כלל כמקור זול לבשר, וקיבותיהם שמשו כמקור לחומר מגבן טבעי, פפסין, שבעזרתו היינו מכינים את גבינת ה"חלומי". תפקידי היה לאסוף עשב לעיזים. יום אחד לא יכולתי לעמוד בפיתוי וקצרתי בנוסף לעשב גם את התלתן הריחני שהיה שייך לפרות של השכן וולדר. נתפסתי בבושת פנים ע"י אחד הפועלים של הרפת הסמוכה. אבי המשיך להרחיב את לול התרנגולות והגדיל את כמות הברווזים במשק החי שממנה התקיימנו בכל אותה תקופה.
בתקופת המלחמה הייתי מנוי עיתון שבו למדו איך להכין מכשיר קשר של איתות במורס. למדתי את הסימנים המייצגים אותיות (ועד היום אני זוכר את שפת-המורס).
יצרתי קשר עם בן בן-הדוד שלי הצעיר ממני בשנתיים- ארנון שניידרוביץ, ובערבים היינו מאותתים זה לזה ממרחק של כ-400 מטרים. (כיום ארנון משמש כחוקר בתחום ה"לוחמה ביולוגית").
העובדה שידעתי את שפת המורס, עזרה לי מאוחר יותר לשמש כאתת מורס במסגרת הגדנ"ע.

טרום הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות 1946-1948
לגדנ"ע (גדודי- נוער עבריים), גויסנו בגיל 13- כיתה ז' או ח'- ועשו לנו סדרה שנקראה "המחנה", בגבעות הכורכר של נס-ציונה. אימנו אותנו בא"ש לילה (אימוני- השדה הליליים) והפכו אותנו ללוחמים אמיתיים!!! אהבתי מאוד את האימונים: למדנו לזחול, אימוני קפא"פ- קרב פנים אל פנים עם מקלות, התמחינו בקשירות חבלים, ובכלל למדנו להסתדר בתנאים קשים ביותר. (אחי הגדול יפתח היה מדריך בגדנ"ע).
אני שימשתי כאתת מורס והתמקמתי בשכונת הפועלים של נס-ציונה מעל הצרכנייה (ה"מכולת" של פעם).
בתקופת המנדט הבריטי היינו מחלקים כרוזים של ה"הגנה"- בעיקר את עיתון "החומה".
אני זוכר מקרה אחד שאירע בשנת 1947, שבו חנה ג'יפ של הצבא הבריטי במושבה. החלטתי לעלות על הג'יפ ולגנוב להם פנס. זו היתה מעין חובה לגנוב מהבריטים!!!.
הדוד שלי זבולון (האח של אמא ציפורה) היה מדריך ב"הגנה" בנוסף, היה נוטר מטעם הצבא הבריטי. אני עזרתי לו מדי פעם לנקות את הרובים והכדורים, לפני מסדר ביקורת של המפקדים הבריטים. (אילו היו רובים איטלקיים שנפלו שלל במדבר המערבי של מצרים ולוב).
בתיכון למדתי ב"גימנסיה הריאלית" בראשון-לציון, והלימודים שם היו ברמה גבוהה והתפרשו על פני ארבע שנים.
הכיתה הראשונה בתיכון נקראה השנה ה"חמישית" (כיתה ט' כיום). הכיתה השנייה נקראה ה"שישית", והכיתה השלישית נקראה ה"שביעית". הכיתה האחרונה נקראה ה"שמינית" (כיתה י"ב).
המורה אליעזר קררי היה מחנך קפדן ביותר, והייתה לו שיטה משלו ל"חנך" את התלמידים הסוררים. הוא היה רושם בפנקסו את התלמידים שהפריעו לו, והוא היה שואל אותם בקול רשמי: "מה למדתם בתנ"ך?", אם התלמיד היה עונה למשל: "יהושע פרק כו'..." אז התלמיד הנזוף התבקש להגיע למחרת היום ולדקלם בע"פ את כל הפרק.
השנה הראשונה ב'גימנסיה' הייתה "שנה כללית". בשנה השנייה התחלקנו לשתי מגמות: ה"ריאלית" "והקלאסית". אני הייתי ב"ריאלית" כי אהבתי גיאוגרפיה ופיזיקה. כימיה אהבתי פחות, כי היתה לי מורה גרועה בשישית. אח"כ שופר המצב.
המורה לדקדוק וללשון עברית היה גדעון כצנלסון, שנתן המון המון שיעורי בית. למדנו בע"פ את כל הבניינים של הפועל. למדתי גם ערבית (ששימשה אותי מאוחר יותר עם התגייסותי לצבא לחיל-המודיעין).
כשהייתי בתחילת השמינית התקיימה ההצבעה באו"מ על תוכנית החלוקה (פירושה המעשי היה הכרת האו"מ בזכותם של היהודים להקים מדינה ריבונית בארצם). אני זוכר שהאזנתי לשידורי הרדיו. הקריין הכריז בקול רשמי את שמות המדינות התומכות והמתנגדות לתוכנית החלוקה:"... וונצואלה- יאס- איטלי- נו..." וכו'. לאחר שהסתיימה ספירת הקולות והתברר שיש רוב ברור בעד מדינה יהודית (33 מדינות אם אינני טועה היו בעד ההכרה ב"תכנית החלוקה"). היתה שמחה גדולה. מדינת ישראל קמה בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) למחרת פרצה מלחמת העצמאות. ארבעה אירועים חשובים זכורים לי מהמלחמה:
1) המדריך שלנו בגדנ"ע גדעון גורדון אמר לנו שאם המצרים יפלשו, אנחנו בני-הנוער נצטרך לשכב בתעלות הקשר, וכשהמצרים יעברו עם הטנקים, אנחנו נצא ונזרוק עליהם בקבוקי מולוטוב (כמו שהיה בסטלינגרד). עד היום אני זוכר את הפחד מהרעיון, שאנחנו כילדים התבקשנו לבצע פעולות כגון אלה ולהלחם בצורה פרטיזנית ולא מתוכננת.
2) בתחילת הפצצות של המצרים על הישובים היהודים, החקלאים נתנו לנו אתי חפירה והתבקשנו לחפור תעלות מיגון כנגד הפצצות האויב המצרי. בכל אופן, לא הספקנו לסיים לחפור אותן עד סוף המלחמה.
3) באחד הימים הגיע אלינו רופא והזהיר אותנו שאם המצרים יגיעו לארץ, הם עלולים להביא איתם את מחלת החולירע, ואנחנו צריכים מאוד להיזהר.
4) דן הוכברג: הבן של בן-הדוד שלי נהרג בהיותו בפלמ"ח. באותו אירוע הלגיונרים הירדנים קצרו 20-28 מחבריו.

השירות הצבאי ובמהלכו הלימודים באוניברסיטה העברית
עם סיום התיכון התגייסתי לעתודה האקדמאית של הצבא- במחזור השני (מחזור ב'). עם התגייסותי עברתי טירונות כללית, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי בתנאים קשים מאוד בשכונת הבוכרים בירושלים, בלי מים, בלי חשמל, ללא שירותים, וללא חימום– ולמרות כל זאת נשארתי בחיים... לאחר מכן, התגוררתי בשיכוני הסטודנטים (ב"מעונות").
באוניברסיטה למדתי "גיאולוגיה" כמקצוע ראשי, "תורת הקרקע" ו"תורת-המינרלים", כמקצועות משניים. בחופשה הראשונה מהלימודים- עם תום שנה א' באוניברסיטה- עברתי קורס מכי"ם (מפקד שאינו קצין) מטעם הצבא, ובשנה שלאחריה עברתי קורס קצינים וקיבלתי דרגת סג"מ (סגן משנה). הלכה למעשה- לא היו לי חופשות קיץ בתקופת הלימודים. השתתפתי במיפוי הגיאולוגי של הנגב, והחל משנת הלימודים השלישית עבדתי כעצמאי במחקר של פוספטים באיזור עין-יהב, ופצלי שמן באיזור ים-המלח. לגבי השירות בחיל המודיעין איני יכול לפרט.

המשפחה
בשנת 1954 נסעתי לצרפת. בדרך חזרה לארץ, עליתי על הספינה "נגבה" בנמל "מרסיי", שם פגשתי לראשונה את אשתי לעתיד אילה, שהייתה בדרכה ארצה כעולה חדשה. מאוחר יותר פגשתי באקראי את אילה שוב באחד מרחובות תל אביב בתקופה בה שרתתי כקצין צעיר באזור הקריה. לאחר חברות קצרה נישאנו בשנת 1958 ובחודש מאי 1960, נולד בני הבכור חיים בבית- החולים "קפלן" ברחובות. כמה חודשים לאחר מכן נסעתי בגפי לארה"ב ל"שנת-השתלמות" באוניברסיטת 'ג'ון הופקינס' שבבולטימור, שם התמחיתי ב"סדימנטולוגיה" (תורת המשקעים הגיאולוגיים-העוסקת בחקר השכבות הגיאולוגיות מתקופות שונות ותורת-המאובנים ). לאחר כמה חודשים, הצטרפו אליי בארה"ב, אשתי אילה ובני חיים.
בתום שנת ההשתלמות בארה"ב חזרנו לארץ. התגוררנו בדירה בשכונת "רסקו" בירושלים. במרץ 1963 נולדה בתי דלית בבית-החולים הירושלמי "משגב-לדך".
בשנת 1964 עברנו למוצא- עילית במבואותיה המערביים של ירושלים. שכונת מגורים שנבנתה על צלע הר ומנתה 120 משפחות.
בגינת הבית שתלתי עצי-פרי מכל הסוגים והמינים: עצי-הדר, שזיפים, אפרסקים ושסק. ניסיתי אף לגדל אבוקדו, שסבל מאוד מתנאי הקור של ירושלים. בעונות החורף שבהן היה יורד שלג, היה עליי להשקות את העלווה של האבוקדו, כדי שהוא לא יקרוס מעומס השלג, ובכדי שהוא לא יקבל מכת קור.
ה"בוסתן" הניב פרות רבים, גדולים ועסיסיים, וחברים רבים ובני משפחה, היו מגיעים בשבתות ומתענגים על טעמם.
ביליתי בגינה שעות רבות, והיה לי סיפוק רב מכך. (חרה לי שילדיי לא אהבו את הפירות הבשלים והעסיסיים. הם העדיפו לאכול את הפרי טרם התרככותו).
בחצר הבית, בניתי בעשר אצבעותיי בריכת שחייה מבטון, שממנה נהנינו במשך שנים רבות.
יום אחד בעת בניית טרסה בגינה ,הגיח נחש צפע ענקי באורך של מטר עד מטר וחצי .הרגתי אותו באמצעות טורייה (סוג של מעדר).
באותן שנים ,במקביל ללמודי תואר שני (על מצוקי ההעתקים של ים-המלח) ועבודה על הדוקטורט, עסקתי יחד עם חברי משה סלע בעבודת מחקר ושיקום הבדווים במסגרת הפיתוח של דרום סיני לאחר כיבושו במלחמת ששת-הימים.
המחקר נסב על השבטים שהיו פזורים ברחבי האי סיני שבטים כמו: "ג'בלייה", "אליגת", "וולאד-סעיד" ו"חמאדה". במסגרת המחקר על השבט, מיפיתי בעזרת כרטיסיות את מבנה המשפחה המצומצמת, ומבנה המשפחה המורחבת (החמולה), של השבטים.
בשנת 1968 אימצנו את סילבי בלום כבת. סילבי, האחיינית של אשתי איילה, התייתמה מהוריה ברנרד (בתאונת דרכים) וסוזי (ממחלת סרטן) ובהחלטה משותפת שלי ושל אילה החלטנו להביאה לארץ.
ב7 לאוקטובר 1972 נולד בני צביקה.

מלחמת יום הכיפורים- אוקטובר 1973
ביום הכיפורים של שנת 1973, שבת בבוקר. בשעה שמונה בבוקר לערך,צלצל הטלפון. התקשרו מיחידת המודיעין שאליה השתייכתי. לקחתי את המפתחות של מכונית ה"סיטרואן" האדומה ויצאתי החוצה. אשתו של השכן גדעון פלנטר פגשה אותי בדרך ושאלה: "מה פתאום אתה נוסע באמצע יום-כיפור?" עניתי לה בבדיחות-הדעת:" חסר להם בצבא חזן באיזשהו מחנה צבאי ואני נוסע לשם..." נסעתי עם טיפת-הדלק האחרונה שהייתה לי ברכב עד למחנה "קסטינה", שם ארגנו את המפות ו"ירדנו" עם לילה לצפון סיני, שם פגשתי בדווי מקומי מאחד השבטים שהכרתי שאמר לי בערבית: "אל תדאג- אתם תנצחו את המצרים". הייתי כבר קצין בדרגת סרן. חצינו את תעלת-סואץ עם האוגדה של ברן (האלוף אדן). המלחמה הסתיימה כעבור שלושה שבועות, וממש לפני כניסת הפסקת האש לתוקף- בהיותינו על יד הגשר שבצפון האגם המר הגדול- המצרים פתחו ב"הרעשה"- הפגזה ארטילרית כבדה. כמה מחיילנו נהרגו. אני ניצלתי מאותה הפגזה, למרות שפגזים נחתו בקרבתי (במרחק של 50 עד 80 מטר). מס' חודשים לאחר המלחמה חזרתי לסיני במסגרת עבודתי במכון הגיאולוגי ועדיין ניתן היה להבחין בבורות שנוצרו כתוצאה מנפילת הפגזים באותה הפגזה איומה.

הגירושין והקמת משפחה חדשה
בשנת 1982 החלטתי לאחר לבטים קשים- להתגרש מאשתי אילה, ולעזוב את משפחתי ואת הבית במוצא. (נעצבתי מאוד שעליי להיפרד מהגינה המדהימה שהקמתי במשך קרוב לעשרים שנה).
התחתנתי בשנית עם איריס אלדר, שאותה הכרתי במהלך עבודתי באוניברסיטה העברית. איריס היתה סטודנטית לביולוגיה. נולדו לנו שלושה ילדים: נעמי, תמר ועלי.
בשנים הללו עסקתי בהשלמת עבודת ה"דוקטורט", התמקדתי ב"סדימנטים במדף היבשת- במורד הים העמוק של מדינת-ישראל". עשיתי מחקרים בים-המלח, ים-תיכון וים-סוף, ואחר-כך מחקרי-חוף, תנועת-חולות, מבנים מלאכותיים בים, שוברי-גלים ודומיהם. עבדתי על המחקר עם אשתי איריס בנושא "מפלסי-ים היסטוריים במהלך 10,000 השנים האחרונות". פיתחנו שיטה חדשה של שחזור מפלסי- ים מתקופות עתיקות לאורך חוף- הים התיכון של ישראל ועל כך קיבלתי את תואר הדוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

2 תגובות:

  1. תודה על הרשומה, מאוד מעניין ללמוד על ההיסטוריה ממבט אישי. גם אצלנו בשכונה היו משחקים גולות, זה הזכיר לי רגעים מקסימים עם החברים.
    היום כבר אין דברים כאלה, חבל.

    השבמחק
  2. לדאבוני לא קיבלתי את הטיוטא של החומר טרם פרסומו, ולפיכך ישנם בו פרטים רבים שגויים לחלוטין.
    יעקב ניר

    השבמחק