יום ראשון, 5 באפריל 2009

אבי חיים ניר

אבי חיים ניר
אבא שלי חיים נולד בישראל בכ"א אייר תש"ך. 18 במאי 1960 בבי"ח החולים קפלן שברחובות . ילד בכור להוריו אילה ויעקב ניר. אבא חיים נקרא על שם סבא שלו חיים ,אביה של אימו שנספה בשואה. אבא יליד הארץ ,סיפר לי על חוויות הילדות שלו , התבגרותו ואירועים שונים שלוו אותו במהלך חייו .

תקופת הילדות
את ראשית חיי התחלתי במושבה נס ציונה, מושבה שסבי וסבתי היו ממייסדיה . בתקופה זו התגוררו הורי בביתם של סבא צבי וסבתא ציפורה (הוריו של אבי). כשהייתי בגיל חמישה חודשים נסע אבי יעקב לארה"ב ללימודים בבולטימור ואני נשארתי עם אימי בארץ . בגיל שבעה חודשים, טסתי עם אמי לארה"ב והצטרפנו לאבא יעקב. אמי ספרה לי שבגיל שנה, בתקופת שהייתנו בארה"ב עשיתי את צעדיי הראשונים בילוסטון –פארק . בגיל שנה וחצי חזרתי עם הורי לארץ וגרנו בשכונת רסקו שבירושלים. הזיכרון הראשון שלי מגיל שלוש היה במקרה אחד ,לא נעים במיוחד, שבו החלטתי לטפס על כיסא שעמד בסמוך לחלון. למזלי הרב , הבחינה בכך עוזרת הבית שלנו ,שהצילה אותי מהתרסקות.נבהלתי מאד. בשנת 1964 עברנו לגור במוצא-עלית, שכונה קטנה ושקטה בפרברי ירושלים- שנבנתה על רכס הרים. בגלל שהבית שלנו נבנה על צלע הר, היה צריך לחצות גשר שהוביל לדלת הכניסה. אני שסבלתי מפחד גבהים , שנאתי לחצות את הגשר. בגיל ארבע הלכתי לגן הילדים שבמוצא . אהבתי את הגננת ששמה היה נצחיה. זכורות לי מהגן בעיקר 'קבלות השבת', שבה הגננת שרה את השיר: "אמא אמרה לדני ילדי הוא גיבור ונבון, אך למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן?" חברי הטוב היה דני וכל-כך הזדהיתי עם המילים שהייתי מתחיל לבכות בעצמי... בכל יום הלכנו לגן ברגל , מרחק הליכה כשני ק"מ לכל כיוון. הגן שכן בקצה רח' הראשונים , בסמוך לבית ההבראה 'ארזה' המוכר. לגן הילדים הלכתי יחד עם חברים שגרו בסמוך לביתי . יום אחד החלטנו להשתובב. אחד הבנים (ראובן זמורה אם אינני טועה) הציע שנשתין בקשת ונבדוק אם הבנות יכולות לעבור מתחתיו.. ואכן כך היה. היום כשאני חושב על כך, קצת מוזר בעיני שנתנו לנו ללכת לבד לגן.

הלימודים בבית הספר (כתות א'-ב')
בכיתה א' למדתי אצל המורה הידוע "משה גוצי", שנקרא כך על שום שהיה נמוך קומה,הוא היה לבוש במקטורן ומגבעת שחורה. כתבנו בעיפרון על גבי מחברות חצויות. רק התלמידים המצטיינים זכו לכתוב במחברת שלמה. עדיאל תל-אורן חברי לכיתה היה הראשון שקיבל מחברת כזו ואני מייד אחריו. בכיתה ב' זכור לי מקרה מזעזע. משה גוצי נהג להכות ילדים "סוררים" עם מקל זרדים. יום אחד המורה משה גוצי ,ביקש ממני לצאת לחצר ולהביא ענף עם בליטות. יצאתי החוצה לחפש ענף מתאים וחזרתי לכיתה עם מקל בידי. עוד באותו השיעור המורה הכה במקל שהבאתי לו את ארית דלסקי הגבוהה שישבה בספסל האחורי של הכיתה ופטפטה. עד היום יש לי ייסורי מצפון ששיתפתי איתו פעולה...

מלחמת ששת הימים
ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת-הימים. הייתי בן שבע. אני זוכר שחזרנו הביתה באוטובוס שהסיע אותנו הביתה מבי"ס האזורי 'הרי יהודה' שליד קיבוץ מעלה החמישה. שמענו את הידיעה שפרצה מלחמה.. במהלך ימי המלחמה, ישנו במקלט של משפחת גפני, במורד רחוב הארזים. בערבים ניסיתי להירדם, ולא כל-כך הצלחתי, כי חיכיתי ל'בומים' שהגיעו מהתותחים שירו מאגם בית-זית שבסמוך אלינו ,לעבר הירדנים שבמזרח. עד היום אני נבהל מקולות פיצוץ.( אפילו מבלון גומי שמתפוצץ).. בחופשת הקיץ, לקח אותי אבא יעקב לעבודתו במכון הגיאולוגי, ושם פגשתי ילד פרוע בשם אלון עילם, שאבא שלו נהרג במלחמה. הייתי מאוד עצוב מזה. כבר אז הבנתי שייתכן שיש קשר בין יתמותו הפתאומית לבין התנהגותו.. מיד אחרי המלחמה הלכנו לבקר בעיר העתיקה. אבא יעקב התחבר עם בעל חנות בעיר העתיקה בשם אבו-ג'אבר. אבא שלט היטב בערבית והערצתי אותו שיש לו חברים כאלה טובים.. עד היום אני זוכר בערגה את הריחות המשכרים והצבעים העזים של הבדים.

סילבי בת דודי מצטרפת למשפחה
בגיל שמונה, שנת 1968 (כשהייתי בכתה ג') הגיעה לביתנו בת-דודי סילבי מצרפת .ילדה יתומה בת עשר. אביה ברנרד (אח שלך אמא שלי ) נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בת שלוש, ואילו אימה סוזי מתה מסרטן 4 שנים לאחר מכן. כשאמה נפטרה היא עברה לגור עם טוטוי- הסבתא של ג'ון –דוד (אחיה של סלבי מנישואיה השניים של אימה סוזי שהתחתנה אחרי מותו של ברנרד עם נוצרי...) אחרי שנתיים ,כשאומצה ע"י משפחתי באופן רשמי , היא הגיע אלינו מצרפת. הצטרפותה של סילבי למשפחה , חולל אצלי שינוי גדול. אני זוכר שכמה חודשים אחרי שסלבי הגיעה, בילנו יחדבמגרש הכדורסל שבמוצא , והעלינו את המחשבה, שאולי אנחנו לא באמת יצורים חיים, אלא אנחנו רק נמצאים בדמיון של אלוהים, כלומר אנחנו השחקנים בתוך דמיונו של יצור אחר... בזכות סילבי הכרתי את דמויות הקומיקס של אסטריקס ואובליקס הגאלים, או 'פיף ותלתול'. היום אני עוסק בעבודתי כמורה לאמנות , גם בהדרכת ילדים בחוגי קומיקס. סילבי הכניסה אור בבית, היה לה דמיון בלתי מוגבל ויכולת מדהימה לספר סיפורים. שעות רבות עסקנו בציור בובות מנייר ועיצבנו להם בגדים מנייר. שיחקנו משחקי קופסה . אהבנו מאד לצייר יחד. לימים, סילבי סיפרה לי שתמיד קינאה ביכולת הציור המדהימה שלי. בכל שנה סילבי נסעה לביקור בצרפת, והיא תמיד חזרה עם שוקולדים צרפתיים ובלגים טעימים, עיתוני קומיקס ועוד.

הטיול באירופה
בחופש הגדול של כיתה ד' נסעתי עם כל המשפחה לטיול בכל רחבי אירופה במשך חודשיים. מאוד אהבתי את הסיפורים שסילבי היתה מספרת לנו במהלך הנסיעה במכונית. היא נהגה לתרגם בו-זמנית את הספר מצרפתית והיא אף המציאה סיפורים בעצמה.

חיים משקפיים
האירוע המכונן קרה בגיל 10. התחלתי להרכיב משקפיים. בכל יום שישי ב 'שעת-חברה'. אני קראתי בפני תלמידי הכיתה את 'חדשות-השבוע', ואת הסיפור שהמצאתי:" הרצוג וונצוג שמיט וקצילרה". הסיפור מתאר את עלילותיו של ילד ממושקף שעושה תעלולים... כמו כן כתבתי ספר ושמו 'חבורת-הנמרים בהודו'- שבו סופר על חבורה של ילדים (ששמותיהם מתחילים באותיות 'הנמרים'). חנה ניר – דודתי שעבדה כמורה לספרות, כתבה לי ביקורת שלא אהבתי במיוחד. מאוד נעלבתי מהביקורת ולא כתבתי ספר נוסף..


בית הספר והחברים
בכיתה ה' התחלנו לערוך מסיבות סלוניות עם ריקודי 'סלאו' צמודים יותר או פחות. האזנו למוסיקה של להקת ה'חיפושיות' וזכור לי שלא הבנתי כיצד חיפושיות יכולות לנגן ולשיר... המחנכת מאירה (כיתה ה'-ו') בכיתה ה' ,מאירה היתה מחנכת הכיתה שלנו. בשיעורי חשבון היא הייתה יושבת על השולחן, מעשנת סיגריה ביד אחת, וביד השנייה מחזיקה קופסת סיגריות לבנה. היא נהגה לשאול בקול רם:"כמה הם חמש כפול שבע?", וכולנו היינו עונים בצרחות כדי להספיק להיות ראשונים. אני הייתי בין הזריזים ביותר ושלטתי היטב בלוח הכפל כי אמא אילה הייתה מתרגלת אותי תוך כדי ארוחות הצהריים. מאירה שרה בפני כל הכיתה את השיר הידוע: "רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי תמיד צועד ברגל הנכונה..." מרוב בושה הסמקתי ורציתי לקבור את עצמי באדמה. שנים רבות שנאתי את שמי חיים שנאה עזה... הייתי חבר טוב של עדיאל תל-אורן, שהתגורר עם משפחתו ברמת-מוצא, בדרך לירושלים. משפחתו היתה משפחה של מוסיקאים, ממוצא אמריקאי. עדיאל עצמו היה נגן כינור. הם היו טבעונים. לא אכלו בשר וביצים אם איני טועה. כשחיסנו אותנו בבית-הספר, ההורים של עדיאל אסרו עליו לקבל חיסון. יום אחד בזמן שהייתי בביתו, אחיו הגדול של עדיאל עלה על גג הבית וזרק משם אבן. עד היום אני זוכר את תחושת הפחד ואמרתי לעצמי בלב: "איזה אח מופרע יש לו...?"( נדמה לי שהוא היה טייס בצבא). היתה לו אחות גדולה, שתי אחיות תאומות חמודות, ואח קטן מאיתנו בשלוש שנים, בשם אמרי (בשכבה של דלית אחותי).יום אחד שאלתי אותו היכן אמרי, ועדיאל ענה לי: "השומר גללים אנוכי?" (על משקל השומר אחי אנוכי מהתנ"ך?) אמרי נהרג 8 שנים אחר-כך, בפיגוע בכביש החוף, כשמחבלים פלשו מחוף תל-אביב, השתלטו על אוטובוס שעבר באזור צומת גלילות, ירו מתוך האוטובוס לכל עבר. אמרי שהיה עם משפחתו במכונית שנסעה אחרי אוטובוס הדמים, נורה ונהרג במקום. ההורים לא הצליחו להתאושש מהאובדן . המשפחה התפרקה וההורים התגרשו לאחר המקרה... לעדיאל היה מוט קפיצה לגובה, ונהגנו שנינו להתאמן עליו. לא רצינו שילדים אחרים בכיתה ירצו גם הם לבוא ולהתאמן. אז המצאנו שם צופן 'מטוסים' ובכל פעם שרציתי לבוא אליו, שאלתי אותו אם אפשר לבוא ל "מטוסים..."

יומן חיים
בכיתה ו' כתבתי יומן שבו תיארתי את כל רגשותיי הכמוסים, את מי אהבתי( את גילי סגל...). ציירתי את יד שמאל שלי בעיפרון, בשיטת האור והצל. מאוד אהבתי את הרישום הזה. עד היום אני מכה על חטא שלא שמרתי את היומן ואת הספר חבורת הנמרים. (זרקתי אותם באחד ממעברי הדירה).

אחי צביקה
בגיל 12 וחצי נולד אחי הקטן והמתוק צביקה- שנקרא על שם סבא שלי צבי שנפטר חצי שנה לפני כן (הוא נקרא גם על שם צבי הרשל סבא של אמא אילה?) עד ללידה של צביקה, ישנתי עם סילבי באותו החדר, ותמיד לפני השינה סילבי היתה מספרת לי סיפורים מופלאים...ואז הוגליתי לחדר יחד עם צביקה... התקשיתי להירדם בשל הבכי של צביקה התינוק... אחותי דלית הועברה אחר כבוד לחדר המבוקש עם סילבי...

מלחמת יום כיפור
אוקטובר 1973 מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום שבת ה-6 באוקטובר 1973. בשעה עשר בבוקר ראיתי את אבי יעקב משוחח בטלפון, ולא הבנתי מדוע הוא מדבר בטלפון ביום כיפור , ועם מי??? אבי מלמל משהו ונסע. בשעה שתיים בצהריים פילחה את האוויר אזעקה עולה ויורדת. מלחמה? רצנו למקלט אמא אילה, סילבי דלית ואנכי, יחד עם צביקה התינוק בן השנה על הידיים. שמענו בחדשות שכוח מצרי תקף את כוחותינו, וכי מלחמה התחילה. "צה"ל הודף את כוחות האויב..." נאמר בהודעה ברדיו. בלילה האפלנו את כל החלונות, כדי למנוע ממטוסי האויב לפגוע בנו... האפלנו גם את פנסי המכוניות. בכל ערב הופיע על מרקע הטלוויזיה האלוף במילואים חיים הרצוג וטען שצה"ל הודף את האויב הערבי. היתה אווירה כבדה ביותר בבית בצל המלחמה. לאחר כשלושה שבועות של מלחמה, היה הסכם הפסקת אש בק"מ ה-101 מקהיר. אבא יעקב חזר מהמלחמה עם 'שלל', מצפן מחברת עם כריכה קשה וסכין קומנדו.

מגמת אמנות בנווה-אילן
בכיתה ח' התחלתי ללמוד אמנות במגמת האמנות הראשונה שנפתחה בארץ- בנווה אילן, ביחד עם העולות מארה"ב הינדה גרוס ואלן מיילן. אלן מיילן למדה אותנו רישום תנועה: רישומים בני חצי שעה, חמש דקות ודקה. ממנה למדתי לרשום במהירות, מבלי להתמקד בפרטים. למדנו גם את התולדות האמנות אצל רחל הנדל. בכיתה ט'- חנכה אותי נילי שגיא. שנאתי אותה. השתעממתי נוראות בשיעורי התנ"ך שלה, ותמיד קנאתי בכיתה המקבילה, להם היתה מחנכת צעירה ונעימה בשם רחל. החבר שלי היה דוד טקשה שהגיע אלינו מעליית הנוער שבמעלה החמישה. היינו חברים בלב ובנפש. הכינוי שלו היה קלפטון, ע"ש נגן הגיטרה האגדי אריק קלפטון. הוא למד בכיתתי ולמדנו ביחד בהרחבה באמנות, מכיתה ט'-יב'. אני עשיתי בגרות באמנות 5 יחידות, והוא עשה 6 יחידות. הוא הכין עבודה בהיקף גדול על הצייר היהודי מארק שאגאל. הוא היה פילוסוף מחונן, כתב שירים ואהב מאוד ללמוד. הוא היה מאוהב במגי גרינבלט, וגם אני אלא שמגי תמיד העדיפה את עדיאל תל-אורן.

המורה שבע
המורה למתמטיקה נקראה 'שבע'. היא היתה מבוגרת, עם חצאית ונעלי עקב, והיה לה קול עם מבטא כבד עם ריש מתגלגלת.. כשהיא היתה כועסת היא היתה רוקעת ברגלה והעקב היה משמיע רעש חזק. במסיבת הסיום של סוף השנה, אני לבשתי חצאית עם נעלי עקב ועשיתי חיקוי משעשע שלה.

צבא (1978-1981)
התגייסתי לצבא ועברתי טירונות של חיל ההנדסה. נפצעתי בברך והחלום להיות חייל קרבי הסתיים בגלל הפציעה. עברתי קורס מש"קי שלישות ושרתתי בחה"ן 802 פיקוד מרכז תחת שרביטו של סרן מוטי קצביץ קצין השלישות הססגוני א. כשהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול תרמילים ביוון, למשך שלושה שבועות. בזכות מתנה שקיבלתי מסבתא ציפורה- 700 דולר טבין ותקילין.

לימודים במדרשה להוראת אמנות ברמ"הש
באוקטובר 1981 התחלתי ללמוד במדרשה להוראת אמנות ברמ"הש במטרה להיות אמן גדול ומפורסם. שכרתי דירה עם עוד שני שותפים, בהרצליה על גבול רמה"ש בשכונת שיכון דרום, אל מול שכונת הפאר נווה-אמירים. למדתי במדרשה 4 שנים, ובמהלכן אהבתי ללמוד רישום עם רחל שביט, וציור עם אדווין סולומון.

המפגש עם אמא איריס
לאחר שסבתא שלי ציפורה נפטרה בשנת 1989, עברתי לגור בדירתה בנוה ניר שבנס ציונה(סבתא שלי שמכרה חלק מהפרדסים שברשותה , בנתה קומפלקס של בנינים רבי קומות והקימה את שכונת נווה ניר, הקרויה ע"ש משפחתנו ) . גרתי שלוש שנים לבד בדירת הפנטהאוס הענקית, עד שהכרתי את איריס בשנת 1992 והיא גאלה אותי סוף סוף מבדידותי.ביוני 1993 התחתנו במזל טוב. את איריס הכרתי דרך קרובת משפחה רחוקה בשם הילה. איריס והילה היו חברות . באחד הפעמים שקבעתי להיפגש עימה , היא הגיעה עם חברה שלא הכרתי קודם לכן. נפגשנו בפאב תל-אביבי, שבו הוקרנו סרטים מצויירים. איריס מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. התלהבתי מהעיניים השחורות שלה. הצעתי לה לראות את סרט האנימציה החדש שקניתי "פנטזיה" שהופק ליצירות הקלאסיות הידועות .כך התחיל הקשר .איריס שבאותה תקופה גרה בדירה שכורה בת"א ומימנה את לימודיה ,עברה לגור עמי בבית שבנס-ציונה. לאחר הכרות של 9 חודשים החלטנו להתחתן.

החתונה
איריס רצתה חתונה צנועה ואני רציתי חתונה רגילה. שמחתי ומאוד התרגשתי בחתונה. רקדתי והשתוללתי עד שאפסו כוחותיי. בירח הדבש נסענו ללונדון. זו הייתה עבורי חוויה נהדרת, היינו חופשיים ומאושרים. בשנת 1995 מכרנו איריס ואנכי את הדירה בנס-ציונה וקנינו בית קרקע עם חצר גדולה בכוכב-יאיר. ההחלטה לעבור לכוכב יאיר היתה בעקבות הוריה של איריס שעברו להתגורר בצור-יגאל. בשנת 1996 נולדה בתנו הבכורה והמקסימה נועה. נועה שלא רצתה לצאת מרחם אמה גם לאחר עשרה חודשי הריון, נולדה בדיוק עשר דקות לפני יום השנה הראשון לרצח רבין. (מאוד חששנו שהיא תיוולד בתאריך טראגי כל כך) . נועה הכניסה הרבה אור ושימחה לביתנו . חיכינו לה קרוב לשנתיים. הפכנו מזוג למשפחה. שנה וחודשיים לאחר מכן בינואר 1998 נולדה במזל טוב בתנו השנייה והמקסימה טל, שחקנית מבטן ומלידה.







אין תגובות:

פרסום תגובה