יום שבת, 4 באפריל 2009

אמי איריס ניר

אמי איריס
אמא נולדה בישראל בכ"ט בטבת תשכ"ה בשעה 9:00 ,יום ראשון 3.1.1965 , בת בכורה להוריה חנה ואלי בבית היולדות שבכפר סבא. אמי התגוררה בכל שנות ילדותה ברעננה. רעננה הייתה מושבה חקלאית, רחוב ראשי אחד, הרבה שדות ופרדסים ומס' רחובות קטנים בקצה המושבה.

תקופת הילדות
גן הילדים הראשון שאליו הלכה אמא שכן מטרים ספורים מביתה, צריף עץ קטן וחצר. בסמוך לגן הילדים הייתה חורשת אקליפטוסים, את החורשה ניתן היה לראות גם מחלון ביתה. בימים שלפני ל"ג בעומר, היא זוכרת שאבא שלה (סבי אלי) היה מטייל איתה בחורשה ויחד הם היו בוחרים ענפים שישמשו לבניית קשת וחיצים. הזיכרון הראשון של אמא היה בגיל שנתיים וחצי (במלחמת ששת הימים). אמא זוכרת מראה של תעלת חול צרה וארוכה שבה היא יושבת יחד עם אמה חנה ועוד אנשים נוספים, מרגישה את החול הצורב בעיניים והפחד. לימים סופר לה שאותה תעלה שימשה את דיירי הרחוב כמקלט מאולתר, ובאותו היום המדובר חדר מטוס עיראקי שהגיע מירדן, חצה את שמי קלקיליה הסמוכה והופל בפאתי המושבה.

האחות יפית נולדה
כשמלאו לאמא שלוש וחצי שנים נולדה האחות יפית. האחות שנולדה פגית בחודש השמיני, שהתה בבית היולדות בפגיה. אמא, שיחד עם הוריה הגיעה לביקור בפגיה לא התרשמה במיוחד מהאחות הקטנה ופנתה לעבר המסדרון שבמחלקה. ההורים שהיו עסוקים בקטנה שנולדה לא שמו לב להיעלמותה. אמא ראתה מחלון הקומה השנייה של בית החולים גינת נוי ותרנגולות שהסתובבו בחצר. אמא, שרצתה מאד להגיע אל התרנגולות, טיפסה על המרפסת. אמה חנה שברגע האחרון הבחינה בכך, צעקה ואביה הצליח לתפוס את אמא איריס באוויר. חייה של אמא ניצלו. עם התרחבותה של המשפחה, הוריה של אמי החליטו לעבור זמנית לבית אחר במושבה. בית ברחוב שמריהו לווין , בית עם חצר גדולה ודשא . כלבה בשם לאסי הצטרפה למשפחה. אמא סיפרה לי שהיא ואחותה נהגו לבלות את כל שעות אחר הצהריים בטיולים בשדות הפתוחים שליד הבית יחד עם לאסי. כשרצו שלאסי תחזור עימן הביתה , לאסי תמיד סירבה וכדי להבהיר זאת, היא הייתה קופצת ומפילה אותן על העשב ונשכבת.

המעבר לבית חדש ברח' אחוזה
כשאמא הייתה בת שבע המשפחה עברה לגור ברחובה הראשי של המושבה, רח' אחוזה. ממול לביתם החדש נפרש שדה בר ואמא זוכרת מגוון גדול של צמחים ופרחים שפרחו ע"פ עונות השנה. יחד עם חברות שהזמינה הן היו קוטפות מן הפרחים שבשדה ומכינות מהן מחרוזות. בקצה השדה שכן צריף עץ נטוש ששימש להן כמחנה. אמא שהייתה מומחית לציד דבורים, היתה רודפת אחריהן עם ענף שבקיצו ג'ל חלזונות וכך היתה מצליחה ללכוד אותן. הצריף הישן שימש גם כבית גידול לא מוצלח במיוחד לחיות נטושות שאמא אספה.

הלימודים בבית הספר היסודי
אמא עלתה לכיתה א' ולמדה בבי"ס ע"ש מגד. בבית הספר הזה למדה שנים קודם לכן, גם סבתא חנה. בית הספר הכיל מס' מבנים צמודי קרקע ומבנה חדש יותר, בעל שתי קומות. במרכז הייתה חצר למשחקים (בית הספר 'קשת' שבו למדו נועה וטל, בישוב, מאד מזכיר לאמא את בית הספר שבו למדה). סבא אלי, אביה, עבד באותה תקופה במועצה המקומית של רעננה, ממש בצמוד לבית הספר. בכל יום, עם סיום הלימודים אמא הייתה באה לבקר אותו, יושבת במשרדו ומציירת להנאתה, ממתינה שיסיים את עבודתו. אמא אהבה מאד את הטיולים בימי שבת במושבה. רעננה של אז הייתה מלאה בפרדסים וריחות עצי ההדר מאד נעמו לאפה. מדי פעם אביה היה קוטף עבורה תפוז או קלמנטינה טעימה. אמא אהבה לאכול בוטנים מהשדה, עד שכאבה לה הבטן. בימי החורף הגשומים כשאי אפשר היה לשוטט בשדות אמא וחברותיה נהגו להכין בובות מנייר. חברה טובה בשם מיכל שהייתה בעל כישרון מיוחד בציור, הייתה מציירת להן בגדים מנייר עם קפלים בצידם. אמא והחברות היו צובעות את הבגדים, גוזרות ומלבישות את הבובות. אמא מאד אהבה לשיר. יחד עם האחות יפית הן היו פותחות בפסטיבל שירי ילדים, כשמקל המטאטא היה משמש אותן כמיקרופון. שירתה של אמא נפסקה לאחר כשביקשה להצטרף למקהלת בית הספר. המורה למוסיקה פרי שהיה מוזר ומפוזר בהופעתו, איש שמן, נמוך עם משקפיים עבות היה אחראי על המקהלה. באחת החזרות הרגיש שאחת הבנות מזייפת והתעצבן על כולן. בכל פעם הפסיק את השירה ולא הצליח לאתר את מקור הזיוף. אמא שהבינה שהיא הגורם לבעיה, הפסיקה לשיר בשלב מסוים והמורה אמר בשמחה: "עכשיו השירה נקייה ואין יותר זיופים". הבעיה נפתרה ואמא לא הופיעה שוב לשיעורי המקהלה. עד היום אמא מתביישת לשיר בקול רם. אמא שהפסיקה לשיר, ביקשה ללמוד לנגן. הוריה רשמו אותה ל'קונסבטוריון העירוני' ושם למדה לנגן באקורדיון. היכולת הגבוהה שלה בנגינה חיפתה על הכישלון שחשה ביכולת השירה. אמא הייתה תלמידה טובה בבית הספר והצטיינה בשיעורי הספורט. אמא היתה קטנה במימדיה וגמישה מאד. היא זוכרת שבמשחקי המחניים, הקבוצה שלה הייתה כמעט תמיד מנצחת, אף אחד לא הצליח לפסול אותה. אמא היתה הראשונה בכיתה בקפיצה לגובה, בקפיצה לרוחק ובריצה. את אמא כינו הילדים 'תולעת'. השם ניתן לה בגלל שהייתה רזה וקטנה מאד אך במיוחד מכיוון שבכל הזדמנות שניתנה לה היא נצמדה לספר קריאה והתנתקה מכולם לעולם משלה. אמא שסיימה לקרוא ספרים במהירות רבה כל כך, החליפה ספרים בספריה העירונית מדי יום. לפעמים היתה מסיימת לקרוא את הספר בדרכה מהספרייה הביתה. הספרנית שחשבה שאמא מהתלת בה ולא קוראת את הספרים באמת, הציעה לה לשבת ולקרוא אותם בספריה. כשהבינה שאמא קוראת את הספרים בעניין רב, אישרה לה הספרנית באופן חריג , לקחת עימה הביתה כמות גדולה של ספרים.

מלחמת יום הכיפורים
בשנת 1973, השישה באוקטובר, פרצה מלחמת יום כיפור. אמא סיפרה לי שבאותה שנה, היא החליטה בפעם הראשונה לצום. כשקמה בבקר, היא לא הרגישה בטוב והקיאה את כל האוכל שהעמיסה על קיבתה יום קודם לכן (ב'ארוחה – מפסקת'). כמובן, שסבתא הכריחה אותה להפסיק את הצום. בשעות הצהריים, אמא שמעה את מקלטי הרדיו הפתוחים ולא הבינה כיצד יכול להיות שהשכנים מאזינים לרדיו ביום כיפור. מיד פשטה הידיעה שפרצה מלחמה ואמא חשבה לעצמה, שבעצם היא לא הפרה את הצום, כי מלחמה התחילה וכולם נהגו בעניין הצום כמוה. זה מה שהעסיק את אמא שלי באותו היום. אמא שהייתה ילדה בת שבע לא הבינה את משמעות המלחמה הנוראה ההיא. בבית הספר , סיפרו הילדים שהאבות שלהם מנצחים במלחמה ואפילו חיילים שלנו הגיעו עד לאפריקה (הכוונה הייתה כנראה, לשטחים שנכבשו במצריים). אמא לא הבינה איך אפשר להילחם באפריקה, כשחיות טורפות מסתובבות חופשי בג'ונגל האפריקאי,מבחינתה אפריקה הייתה איזור של יערות וג'ונגלים בלבד. אירוע אחר שקרה במדינה שנה לאחר מכן, והדיר שינה מעיני אמא, היה הטבח ללא אבחנה שביצעו מחבלים באזרחים (רובם נשים וילדים), בעיירת הפיתוח קריית-שמונה, ב-11 באפריל 1974. את אמא תקפו סיוטי לילה. הסיפור של ילדה שניצלה מהאירוע מכוון שהצליחה להתחבא בארון הבגדים, הופיע פעמים רבות בחלומות שלה. בחלומות אחרים הופיעו מחבלים שניסו להרוג אותה ואת משפחתה. אמא התעוררה בלילות, ממררת בבכי חודשים רבים לאחר המקרה המזעזע.

האח רן נולד
כשאמא הייתה בת אחת עשרה , נולד אחיה רן. אמא זוכרת שבערב ראש השנה אמה חנה לא הרגישה בטוב. אביה לקח אותה לבית היולדות והדוד יחזקאל נשאר לשמור עליה ועל אחותה הקטנה. בשעה שלוש לפנות בקר, באמצע הלילה הדוד העיר אותן ובישר להן בהתרגשות שנולד להן אח קטן.

המעבר לבית החדש ברח' קזן ברעננה
שנה לאחר שנולד האח רן, בשנת 1977 המשפחה עברה לגור באזור המזרחי של המושבה. אזור חדש שנבנה על שטח הפרדסים שבהם נהגה אמא לטייל. (אזור שנקרא 'היער הקטן' בגלל ריבוי העצים והפרדסים במקום). אמא לא אהבה את המעבר לבית החדש ברח' קזן, כבר אז הבינה שהבית החדש שנבנה, בא על חשבון פרדס התפוזים שנעקר ומבחינתה גזל את מקומו של ה'יער הקטן'. מה גם שהמעבר לחלק המזרחי של המושבה אילץ אותה ללכת ברגל מרחק רב עד הגיעה לחטיבת הביניים. הוריה קנו לה במתנה אופניים חדשים ע"מ שתוכל לרכב עליהן לבית הספר. בחטיבת הביניים הכירה אמא חברות חדשות וגם התאהבויות היו. אמא זוכרת את החבר הראשון שלה, גיל שהיה בן כיתתה. ילד מנומש עם שיער חלק שהיה אהבתה הראשונה. את קריאת הספרים, היא זנחה זמנית לטובת המסיבות והחברים.

הלימודים בבית הספר התיכון
ברעננה של אותם ימים, היה בית ספר תיכון אחד, תיכון עיוני ע"ש אוסטרובסקי" (בי"ס שקיים ופועל גם כיום). אמא למדה ב 'מגמה הביולוגית' ואהבה מאד את לימודי הטבע והמדעים. אמא אהבה במיוחד את השיעורים בחיק הטבע, שיעורים שבהם עסקו בהגדרות של צמחים וזוחלים. שיעורי המעבדה, היו מרתקים, אבל הרבה מאד מהמקרים הסתיימו בשבירה של מדי חום, מדי לחות ומבחנות. את עבודת הסיום שלה (ביוטופ) בחרה אמא לעשות על 'שובר גלים', עם חברה בשם סיגל. הן היו נוסעות לשובר הגלים שבחוף נתניה ומבצעות את הבדיקות השונות. אמא זוכרת מקרה מצחיק אחד, בעונת החורף, שבו היא וחברתה היו צריכות לאסוף צדפות, סרטנים ושאר יצורים, כדי להציגם בפני המנחה של הפרויקט. לצורך כך, הן דגמו צנצנות עם מי ים ומילאו צנצנות אחרות בפורמלין (חומר שימור חריף בריחו) ושמו בהן את היצורים שאספו. כשנסעו חזרה הביתה עם תיק מלא בשלל מן הים, הן חשו במבטים המוזרים שנעצו בהם נוסעי האוטובוס. למרות, שהיה קר מאד, הנוסעים החלו לפתוח את החלונות. ריח הפורמלין בשילוב עם מי הים והיצורים המתים היה קטלני. בכיתה יא' הייתה לאמא מחנכת בשם רינה. אמא אהבה את השיעורים שלה באזרחות. רינה הייתה מורה מפוזרת כל כך, עד שיום אחד הגיעה לכיתה עם זוג סנדלים, שצבעו של האחד היה כחול וצבעו של השני היה בורדו. רינה נהגה לאחר לשיעורים ולכן התלמידים חיכו לה מחוץ לכיתה. כשהייתה עולה במדרגות , ע"מ לאותת להם להיכנס לכיתה, הייתה שרה את השיר: "ברווזים, ברווזים בואו הביתה" וכולם בדרכם לכיתה היו שרים את המשכו של השיר " לא רוצים, לא רוצים".. המחנך הנערץ על אמא עד היום, הוא מנהל בית הספר, מר צבי קונגרין, שחינך את הכיתה בשנת הלימודים האחרונה (כיתה יב'). קונגרין המנהל, לימד בשיעורי ספרות את המחזות היוונים של סופוקלס ('אנטיגונה' ו 'אדיפוס המלך'), וכדי להמחיש את המחזות לכיתה ה"ביולוגית" שלא התעניינה במיוחד בספרות, קונגרין היה משחק את הדמויות, עם חיקוי של קולות נשים, קולות מקהלה וכדומה, בהתאם לתפקידים במחזה. השיעורים היו מעניינים מאד ואמא אוהבת עד היום את שירתם של 'אבן-עזרא' ו'אבן- גבירול( שירת ימי הביניים ') בזכותו.

מלחמת שלום הגליל
ביוני שנת 1992, פרצה מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה). אמא הייתה כבר בת שבע עשרה והבינה את המשמעויות הקשות של המלחמה. יחד עם חברותיה הן התנדבו לאייש בלילות את הקו החם לתושבים שהקצתה עיריית רעננה. היא שלחה מכתבים וחבילות לחיילים. חבילה אחת שהגיעה לחייל בחיל תותחנים בלבנון, הובילה לקשר חברות של שנים עם אותו חייל. הסיפור הקשה והטראגי של אותה מלחמה, מבחינת אמא היתה נפילתו של אלוף משנה חיים סלע ז"ל שהיה אביו של בן כיתתה, גידי. ביום הרביעי למלחמת לבנון יצא אל"מ חיים סלע יחד עם אלוף יקותיאל אדם לסיור במוצב הבופור ומשם הם המשיכו לבניין בכפר דוחא. בעת שהייתם בבניין החלה הפגזת מחבלים והם ירדו למרתף, שם הסתתרו מחבלים, שפתחו עליהם באש והרגו את שני הקצינים. אמא זוכרת את הכאב והבכי של גידי ואת הלוויה הצבאית שכל הכיתה נכחה בה. אמא הבינה בפעם הראשונה בחייה, שחללי מלחמות הם לא שמות כתובים במצבת שיש ב 'בית יד- לבנים' אלא, אבות לילדים כמוה.

השירות הצבאי
אמא התגייסה לצה"ל בקיץ 1983, שבועיים לאחר בחינת הבגרות האחרונה. היא שירתה בצבא שלוש שנים: שנתיים בשירות סדיר ועוד שנת קבע. בשנה הראשונה לשירותה הצבאי, עברה אמא קורס הכשרה לטכנאי אלקטרוניקה בבית הספר ה 'טכני' שבחיפה וסופחה לחיל האוויר (שנת הלימודים חייבה את אמא לחתום קבע לשנה נוספת). אמא עברה את בחינות הקבלה, ואח"כ שולבה בקורס טכנאי קשר קרקע. קורס ראשון שנפתח לבנות באותה שנה. בחופשות הקצרות (אפטרים), אמא טיילה עם חבריה לקורס ולמדה להכיר את העיר חיפה. בשנה השנייה, עברה לשרת במערך הנ"מ של חיל האוויר כטכנאית קשר. אמא יצאה לפריסות רבות בשטח (בעיקר ב'משאבי שדה' לשרת בדרום). בעיה לוגיסטית לא פשוטה, מפני שאמא היתה הבת היחידה בגדוד. התנאים בשטח היו קשים, וצריך היה לדאוג לאוהל נפרד, מקלחת נפרדת וכדומה. הצבא שהשכיל להבין את הבעיות שנגרמו בשטח, לא אפשר לבנות לעבור קורס כזה בהמשך. הקורס שאמא עברה היה הראשון והאחרון מסוגו שנפתח לבנות בצבא. למרות התנאים הקשים, אמא שמאד אהבה את הפריסות בשטח, ביקשה לשרת באותו תפקיד, גם בשנת הקבע, למרות שיכלה לעבור לתפקיד אחר.

הלימודים ב 'אוניברסיטה העברית'
בשנת 1986, לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, נרשמה אמא ללימודי ביולוגיה, ב'אוניברסיטה העברית'. אמא עברה לגור בירושלים. לקור הירושלמי היא אף פעם לא הסתגלה. לאחר שנתיים של לימודים, חלקם ב 'הדסה עין כרם' וחלקם בשלוחה שברחובות, אמא החליטה להפסיק את הלימודים. למרות שהלימודים העיוניים היו מאד מעניינים, אמא הרגישה שהעבודה המעשית במעבדות משעממת אותה ולא ראתה את עצמה עוסקת בתחום בהמשך. אמא החליטה לקחת פסק זמן מהלימודים והתחילה לעבוד.

העבודה ב 'אירועים - בכפר' והחזרה ללימודים
אמא הצטרפה לחברת אירועים שהוקמה באותה שנה בקיבוץ גליל ים, חברת 'אירועים בכפר'. אמא התקבלה לצוות ההקמה של החברה. כשנתיים עסקה בשיווק ומכירה של אירועים וגרה בקיבוץ 'גליל ים'. העבודה היתה מעניינת ומרתקת וגזלה ממנה שעות רבות (עבודה משעות הבקר המוקדמות עד לשעות הלילה המאוחרות). אמא החליטה לחזור ללימודים ונרשמה ללימודי תעשיה וניהול בבית הספר להנדסאים שליד האוניברסיטה בת"א. המעבר לת"א , פתח לאמא חיים חברתיים חדשים שלא הכירה קודם לכן. חיי הלילה של ת"א, עיר ללא הפסקה, היו שונים לחלוטין מהתקופה בה התגוררה ולמדה בירושלים וכמובן ששונים מאד מהחיים בקיבוץ. אמא גילתה את היתרונות הרבים שמזמנת העיר הגדולה.

ההיכרות עם אבא חיים
אמא לא רצתה להרחיב בסיפורים על חברים קודמים שהיו לה, אבל ידעה לספר שאבא היה הראשון שגרם לה ל"פרפרים בבטן". הפגישה הראשונה עם אבא בפאב 'גורדון' התל אביבי היתה כמו שכתוב בספרים "אהבה ממבט ראשון". אמא שהייתה סטודנטית עסוקה במבחני הסיום של השנה הראשונה ועבדה באותו הערב, בכלל לא רצתה להצטרף לאותו מפגש עם החברים. חברה שכנעה אותה, בכל זאת להגיע, בתואנה שיש פאב חדש בת"א וכל החבר'ה קבעו להיפגש שם ושיהיה מעניין. היה באמת מעניין. אמא פגשה את אבא חיים. הם מצאו מיד נושאי שיחה משותפים ולאמא היה ברור שהיא מצאה חן בעיני אבא. החברים האחרים, עזבו את הפאב ואמא שלי ואבא שלי נשארו לשוחח עד השעות הקטנות של הלילה. תוך זמן קצר אמא עברה לגור עם אבא והאהבה פרחה. כשאמא ואבא היו חברים, אמא "גררה" את אבא לטיולים בחיק הטבע. אבא שלא אהב לטייל במיוחד ושנא את המסעות הרגליים שאמא ביקשה לעשות, שכנע את עצמו, שבעצם הוא נמצא ומתייר להנאתו בעיירה ב'צפון סקוטלנד'. היה בניהם מן משחק דמיוני, שבו הם תיירים שהגיעו מישראל לביקור בצפון סקוטלנד. המבנים שפגשו בדרך "הפכו" ל 'טירות אצילים' מהמאה הקודמת, והאנשים שפגשו בדרך היו "ילידי המקום". הם אפילו בחרו לשוחח באנגלית, עד שהתחילו להאמין בעצמם שהם נמצאים אי שם בצפון סקוטלנד. כמובן שהיעד הנבחר לירח הדבש שלהם, היה אנגליה (לונדון ופרבריה). שם טיילו בארמונות המלכה ובחצרות האצילים שבגריניצ' (לסקוטלנד עצמה, היה יקר לנסוע ואנגליה הייתה תחליף מצוין). כשאמא ואבא נישאו, אמא למדה תכנות מחשבים ב"סיוון", בית הספר הראשון בארץ באותה תקופה שהכשיר מתכנתים. אמא גילתה את עולם המחשבים ומאוחר יותר עסקה בעריכה של סרטי אנימציה. חיבור טבעי לעבודתו של אבא שעוסק בהדרכת קומיקס ואנימציה לילדים.

תכנון המשפחה והמעבר לכוכב יאיר
אמא התקשתה להיכנס להריון. ניסיונות וטיפולים רבים להרות נכשלו. ההורים שלי גרו בשנים הראשונות לנישואין בנס ציונה. דירת הפנטהאוס ששכנה בקומה הרביעית לא התאימה לגידול ילדים (בגלל ריבוי החלונות והיציאות למרפסות הגג שבדירה). אמא ביקשה לעבור לבית קרקע עם חצר. בשנת 1995 עברו הורי לבית שב'כוכב יאיר'. אמא הפסיקה את הטיפולים בגלל בעיות בריאות. חמישה חודשים לאחר שהורי עברו ל 'כוכב יאיר', אמא גילתה שהיא בהריון. תשעה חודשים אחר כך נולדתי במזל טוב. ילדה ראשונה להורי חיים ואיריס! אמא בחרה לקרוא לי בשם נועה, שם שמקורו בתנ"ך. אמא הפסיקה את עבודתה, ובחרה להישאר בבית ולגדל אותי. שנה ושלושה חודשים אח"כ נולדה אחותי טל. אמא לא הצליחה להרות שוב, למרות שרצתה בילד נוסף. אני יודעת שאני ואחותי טל הכי חשובות לה בעולם. את הסיפורים של אמא עלינו הבנות, תוכלו לקרוא בסיפורים שלנו...



אין תגובות:

פרסום תגובה