יום חמישי, 2 באפריל 2009

אחותי טל ניר

אחותי טל ניר

טל נולדה ב י'ח בטבת תשנ"ח 16.01.1998 בבי"ח מאיר שבכפר סבא. בתם השנייה של איריס וחיים ניר ואחות לנועה (אחותי הקטנה). ההורים בחרו לקרוא לה טל מכיוון שנולדה בשעות הבקר המוקדמות (חמש לפנות בקר), כשטיפות הטל האחרונות ,נשקפו מחלון חדר הלידה.

"אחותי טל נולדה כשהייתי בת שנה ושלושה חודשים, כך שמאז שאני זוכרת את עצמי, טל תמיד הייתה שותפה נוכחת בחיי. איני זוכרת את השנים הראשונות להולדתה מכוון שהייתי קטנה מאד, ולכן נעזרתי בסיפורים שסיפרו לי הורי"

טל או 'טלטול', כפי שאנחנו מכנים אותה, אחותי הקטנה והיחידה נולדה בסוף החודש העשירי להריונה של אמי איריס בלידה מהירה ביותר .שעתיים אחרי שהופיעו הצירים הראשונים, טל כבר הגיחה החוצה. תינוקת גי'נג'ית קטנטנה במשקל 2850 גרם. מרגע לידתה היתה ידועה כ" תינוקת צרחנית ביותר". כמו צבע שיערה הזהוב-כתום כך גם אופייה הטמפרמנטי, לטל תמיד אצה הדרך. בגיל חמישה חודשים טל התחילה לזחול במרץ ולהכיר כל פינה בביתנו שבכוכב יאיר. את המדרגות היורדות לסלון ביתנו היתה יורדת עם הראש כלפי מטה, כך שכונתה בפי כל "מתאבדת שיעית". אחותי שיגעה את כולנו עם הצרחות שלה , כשהיתה מגיעה שעת השינה שלה (היא אף פעם לא הצליחה להירדם מחוץ למיטתה), היא היתה מתחילה לצרוח. הורי זוכרים מקרה אחד במיוחד. נסענו לחברים ביום העצמאות והדרך לירושלים היתה פקוקה.טל שרצתה לישון, צרחה במכונית במשך שלוש שעות ללא הפסקה ואני התחלתי לבכות כי לא יכולתי לסבול יותר את הצרחות שלה. גם שחזרנו מהטיולים היומיומיים שאמא טיילה איתנו בישוב היה צריך לחזור הביתה לפני שעת השינה אחרת אחותי היתה מתחילה עם צרחות אימים וכל השכנים ידעו שה"סירנה המקומית" עובדת. אמא סיפרה לי שמגיל צעיר טל אהבה לעשות הכל לבד: לאכול לבד, להתלבש לבד, לנעול נעליים לבד ומשלא הצליחה לעשות פעולה מסוימת היא היתה מתעצבנת וצורחת בקולי קולות, אבל אף פעם לא הסכימה שיעזרו לה. תמיד התעקשה לנסות הכל בעצמה עד שתצליח. בגיל שנה עשתה את צעדיה הראשונים והתחילה לדבר. טל היתה ילדה עם יכולת שפתית כל כך גבוה יחסית לגילה, כך שרק בגיל שנתיים וחצי, הרופאים גילו שיש לה לקות ביכולת השמיעה. חשדם של הורי התעורר, בגלל שלמרות שטל דיברה באופן שוטף, היא לא הצליחה להגות הברות מסוימות. היא אהבה לספר סיפורים ו"לקרוא" אותם, אבל קשה היה לה להקשיב לסיפורים שהורי הקריאו לה לפני השינה. טל עברה מס' ניתוחים ורק כשמלאו לה שש, נפתרו בעיות השמיעה. אחותי שהייתה ילדה מאד פיקחית, חיפתה על מגבלות השמיעה ביכולות אחרות שפיתחה. כבר בגיל הגן, היא ידעה לקרוא ולכתוב. היא ביקשה ממני ללמד אותה לקרוא ואני שהייתי בכיתה ב' , לימדתי אותה. כך גילו הורי שאחותי יודעת לקרוא בכוחות עצמה. אני זוכרת מקרה אחד שבו אחותי ישבה לידי ,כשעבדתי על המחשב ותרגלתי כתיבה בword , היא ישבה וצפתה בי ולאחר מכן, התיישבה על המחשב וכתבה סיפור. כשהראתה זאת להורי,הם לא האמינו שטל כתבה את הסיפור ושאלו אם עזרתי לה. המוזר בכל העניין היה ,שהסיפור נכתב ללא שגיאות כתיב. כשהורי שאלו את טל איך היא הצליחה לכתוב ללא טעויות, טל גילתה להם בשמחה שהיא צפתה בנועה וגילתה את הספלר (בדיקת איות) שנמצא בתוכנה, ושהיא גם יודעת לצבוע מילים ולשנות גופנים. כך גילתה אחותי את נפלאות המחשב. מרגע זה והלאה אחותי התחילה לכתוב סיפורים מעניינים במחשב. מאוחר יותר בכיתה ב', אחותי כבר ידעה לערוך סרטים במחשב ולבנות אתרי אינטרנט משלה (אחותי מצליחה להחזיק צפיית שיא של מבקרים באתרים שהיא מקימה). בנוסף לתחביב הכתיבה במחשב,אחותי אהבה מגיל צעיר את הפעילות הספורטיבית. כשאני הייתי בכיתה ב' וביקשתי להירשם לחוג התעמלות קרקע, התחננה אחותי וביקשה להצטרף אף היא. באותן שנים עדיין לא היה חוג לילדות בגיל הגן, אבל אחותי לא ויתרה ובאחד הפעמים שליוותה אותי לחוג יחד עם אמי, היא ביקשה להצטרף לשיעור. המאמנת הסכימה, ובסוף השיעור כשאמי באה לאסוף אותנו אמרה לה המאמנת שהיא מוכנה לקבל את טל לשיעורים, למרות גילה הצעיר. טל נטשה לתקופה מסיימת את ההתעמלות לטובת שיעורי הריקוד- טל רקדה ,סטפס, אבל מהר מאד בחרה לחזור להתעמלות. טל מתאמנת כיום במסגרת הנבחרת של כוכב יאיר שלוש פעמים בשבוע ומופיעה במופעים רבים בישוב ומחוצה לו. טל משתתפת יחד עם קבוצתה, בגימנסטרדות המתקיימות ברחבי הארץ (תחרויות קבוצתיות של מתעמלות ממקומות שונים בארץ) ובכל שנה בחופשת הפסח היא נוסעת לתחרות הגדולה באילת. טל אוהבת מאד להופיע בתחרויות, כשהיתה בכיתה ד' היא החליטה ביוזמתה להירשם לתחרות כישרונות צעירים שהתקיימה בבית סיפרה. היא צירפה חברה ויחד הן תכננו מופע שכלל כוריאוגרפיה למוסיקה שבחרו. טל היתה משוכנעת שהיא תזכה במקום הראשון, למרות שהיו מתחרים טובים , גדולים ממנה (מכיתות ה'- ו') וכך היה, טל הצליחה לקטוף את המקום הראשון. הורי תמיד אומרים שטל היא פרפורמרית מלידה. מגיל קטן היא אהבה להופיע ואני זוכרת פעם אחת שהיא אלתרה בו במקום הופעה שלמה והופיעה במסיבה בר מצווה של חברים בפני קהל רב של מוזמנים. פעמים רבות הופיעה בפני המשפחה המורחבת ותמיד ביקשה שכולם יסתכלו עליה. ביום הולדתה החמישי היא ביקשה במתנה "מדונה" (מיקרופון המוצמד בקשת לראש) ע"מ שתוכל לשיר, לרקוד ולהופיע בפני כולם. אני חושבת שהיא מאד אוהבת את ההופעה על הבמה. ניסיתי לשכנע אותה פעמים רבות להצטרף לחוגי המחול שאני מאד אוהבת (אני חושבת שהיא יכולה להיות רקדנית מעולה) אך היא מעדיפה להשקיע בשעות רבות של אימונים בנבחרת ואף משמשת כעוזרת מאמנת בקבוצות ההתעמלות לגיל הרך. בכלל, טל מאד אוהבת להשתתף בתחרויות ספורט והשנה היא הביאה את הניצחון במקום הראשון לשכבת כיתות ה' בטורניר המחניים (כשנשארה אחרונה בקבוצה ללא פסילות). טל היא תלמידה מצטיינת בבית הספר, ומאד פעילה חברתית. כשהיתה בכיתה ג' , היא החליטה להתמודד למועצת התלמידים בבית הספר ונבחרה. היא הצליחה לגייס אותי לפעולות התנדבותיות במועצה ולאחר שנה של פעילות בוועדות השונות, החלטתי גם אני להתמודד למועצת התלמידים (ומזה כשנתיים אני חברה במועצה). חשוב לי לציין שטל כמו אבי, אוהבת לצייר ובכלל לעסוק בתחום היצירה. כשהיתה בכיתה א', החליטה המורה שלה לאמנות לשלוח ציור שלה לתחרות ארצית בנושא ה"דמויות מצויירות",הציור של טל זכה לעלות לגמר יחד עם עוד חמישים ציורים אחרים, והיא קיבלה פרס על כך .השנה (בכיתה ה') ,היא וחברתה השתתפו בתחרות חנוכיות שנערכה בבית הספר בנושא "זהירות בדרכים" ויחד עם אמי הם יצרו חנוכייה מעניינת- בצורת משחק 'מונופול' עם ערים בארץ, כשאת הבתים במשחק, החליפו מכוניות ותמרורים. את הרעיון לנושא קיבלה טל, כשראתה באחד מלוחות השנה שהיו תלויות בביתנו. את הלוגו- "החיים הם לא משחק – אל תשחק בחיי אדם" וכמובן שזו היתה החנוכייה שזכתה במקום הראשון מבין שישים חנוכיות שהשתתפו בתחרות. טל חברה ב"תנועת הצופים " בישוב שלנו כוכב יאיר (בשבט צור- גדוד דולב), ומאד אוהבת את הפעולות הקשורות ב"שדאות", היא אפילו בנתה בחצר ביתנו על אחד העצים נדנדה מסנדה שמצאה וכפיתות של חבלים. אנחנו מתנדנדות מדי פעם על הנדנדה שהכינה.
לסיום-
הוספתי כמה קטעים שטל כתבה על עצמה. היא בקשה להיות שותפה לעבודת השורשים כמו בני משפחתי האחרים,

ולהלן מובאות מכתביה:

"אני זוכרת שאהבתי מאוד לקטוף כל הזמן פרחים מהגינה. ההורים שלי כל הזמן אמרו לי להפסיק, ושזה אסור אך המשכתי בשלי וכל הזמן קטפתי פרחים. איני זוכרת מדוע אהבתי את זה כל כך, אבל לא יכולתי להפסיק לעשות זאת. רק כשהגעתי לגיל חמש או שש הפסקתי בגלל שכבר אמא ואבא לא חידשו יותר פרחים בגינה ולא היה לי מה לקטוף ..."

"אני זוכרת, שכשהייתי בערך בת 4 אבא ואמא הושיבו אותי על סלע אחד בטיול, ופסעו אחורה כדי לצלם אותי. אני חשבתי שהם פשוט הולכים ועוזבים אותי, והתחלתי לבכות חזק ככל האפשר. לבסוף, יצא שאימא ואבא צילמו אותי בוכה וזיכרון זה מלווה אותי עד היום ואיני חושבת שאשכח אותו אי פעם."

"בגיל שש החלטתי להתחפש לתינוקת. אהבתי מאוד את התחפושת הזו. עד, שבגן פנה אליי ילד ואמר לי: "את לא צריכה להתחפש לזה, את כבר מתנהגת כמו תינוקת!!!". הילד הזה העליב אותי מאוד וכבר לא רציתי לדבר איתו יותר".

"כשהייתי בכיתה ב' המורה אתי היתה שולחת אותי ל"משימות": להביא ספרים מהספרייה, לבדוק נוכחות ב'יומן הכיתה', לעזור למורה לאמנות,להחליף את מזל המזכירה ועוד. שמחתי שהמורה בוחרת בי למשימות ותמיד דאגתי להשלים את החומר שהחסרתי".


"אני זוכרת שבכיתה ב' המורה ביקשה לכתוב על נושא שאני אוהבת, אז כתבתי על הכלבה שלי באפי ואפילו הבאתי אותה לבית הספר".



"אני זוכרת שבכיתה א' כל הזמן מחקתי את התשובות מהחוברת במדעים ועניתי עליהן שוב כדי שתהיה לי תעסוקה בשיעור. אני תמיד בקשתי מהמורה בכיתה ב' עוד כרטיסיות עבודה והמורה לא ידעה מה לעשות כשנגמרו כל כרטיסיות העבודה שלה".

"הורי קנו לי יותר ספרי לימוד מאשר לכל תלמיד אחר בכיתה לדוגמא: בתחילת כיתה א' כבר ידעתי לקרוא, אז המורה הוסיפה לי עוד ספרי לימוד. בכיתות ב'-ג' קנו לי את הספרים "נפלאות המתמטיקה" כי הייתי בתגבור. בכתות ד' –ה' השתעממתי בשיעורי אנגלית ותמיד סיימתי משימות לפני כולם, אז המורה החליטה שכדאי להוסיף עוד ספרים".





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה